עם פעילות דיפלומטית ומתקפת הסברה בחזית, לצד פעולות שהשתיקה יפה להן, ישראל יוצאת למה שנתפס בעיניה כמלחמה על תדמיתה, וגם כאן כל האמצעים כשרים
הישראלים מצטיינים בתחושת המצור שלהם. קראו לזה "עם קטן מוקף אויבים" או "וילה בג'ונגל", השורה התחתונה היא שאולי-אולי, ייתכן, יש מצב כלשהו, שבתקופה האחרונה (נגיד, מאז 1880?) לא קל לחיות פה. אבל תחושת המצור שלנו לא עוסקת רק באיומים הקרובים, אלה שמקיפים אותנו פיזית. בציבוריות הישראלית מוקדש קשב רב גם להתפלשות בתחושת "כל העולם שונא אותנו".
באופן שהולם עם בתחושת ממצור, מאמצי התדמית של ישראל בשנים האחרונות מתחלקים לשני המצבים הצבאיים הקלאסיים: מגננה והתקפה. המגננה היא חלק ממה שנכנה כאן "מאמצים לבנים". דהיינו ההסברה הישנה והחבוטה, זו שבכל כך הרבה פרלמנטים של שישי בבוקר מטיחים אל חלל האוויר בתסכול: "למה אין לנו הסברה?". ההתקפה, אותה נכנה כאן "מאמצים שחורים", היא כל הפעולות "לפי פרסומים זרים", שנועדו לבלום, לסכל ולהעניש את אלה שהעזו להפיץ את דיבתה של ישראל. לעתים נדמה, כי המאמצים הלבנים והשחורים הללו הם חזות הכל: בזה מתמצה מדיניות החוץ של ישראל.
אבל יש עוד מאמץ לבן, שאינו מגננה ואינו מתקפה. והוא אמור היה להיות בליבת הפעילות של משרד החוץ. הכוונה היא לפעילות הדיפלומטית. זהו מערך של נציגויות ישראליות ב-108 מדינות, כאשר ברוב המקרים מובלת בהן הפעילות על ידי דיפלומטים מקצועיים, שהקריירה שלהם היא השירות הציבורי. בחלקם נמצאים שם מינויים פוליטיים, פוטנטיים יותר או פחות.
את הפעילות הזו מיטיב לנסח משרד החוץ עצמו, באתר האינטרנט שלו:
"משרד החוץ אחראי על גיבוש מדיניות החוץ של ממשלת ישראל, ביצועה והסברתה. הוא פועל להבטחת החוסן הלאומי של מדינת ישראל באמצעות הרחבה והעמקה מתמדת של קשריה הבינלאומיים והבטחת אהדה בעולם לישראל ולעמדותיה"
על ההסברה אמון אגף תקשורת והסברה במשרד. מעבר לתוצרים שהוא מפיץ בעצמו לעולם, האגף מייצר "דף מסרים" שמועבר לנציגויות השונות. מהשגרירים מצופה להפיץ מסרים אלה. על החלק של העמקת הקשרים אמונים שליחי ישראל בעולם.
בעידן הריכוזי של נתניהו מקובל להניח ששר החוץ הוא תפקיד חסר תוכן, מעין "כיבוד" שמוענק לאנשים שהוזזו הצידה או ריצו את אדוניהם. אבל למרות שתיאור זה מדויק פוליטית, במבחן השטח שר החוץ יכול להשפיע מאוד על פעילות משרדו: בין אם בחוסר פעלתנות; בין אם ביכולתו "להגיע עם תקציבים" כביטוי לכוח המיקוח שלו מול רה"מ כאשר נחתם הדיל ששלח אותו לתפקיד; ובין אם משום שהוא זה שמחדד ומגבש את דף המסרים. ומעל הכול, לאור העובדה שמשרד החוץ סובל כרונית מתת-תקצוב (הרי תמיד בהסכמים הקואליציוניים יש דברים חשובים יותר פוליטית), בידי שר החוץ נותרת השפעה קריטית אחת: קביעת התעדוף. כלומר, חלוקת הקשב וחלוקת התקציבים בין שתי הרגליים שמנינו בהתחלה – האם במהלך כהונתו הוא יראה את תפקידו יותר כ"שר של הסברה" או כ"שר של פעילות דיפלומטית"?
בעיני שר החוץ, גדעון סער, המגננה – הדיפת פרסומים וטענות כנגד ישראל, ובלימת הסנטימנט האנטי ישראלי בעולם – נמצאים בעדיפות עליונה, קריטית ממש. סער מכנה זאת "הקרב על התודעה"
אם נניח בצד את הפליק-פלאק והזחילה המביכים שלו בחזרה לזרועות הליכוד, גדעון סער נכנס לתפקיד שר החוץ כדי לעבוד ולהניע דברים לפי תפיסת העולם שלו. הבשורה הפחות טובה, היא שלפי תפיסת עולם זו, הוא רואה את עצמו בעיקר כשר של הסברה. בעיניו, המגננה – הדיפת פרסומים וטענות כנגד ישראל ובלימת הסנטימנט האנטי ישראלי בעולם – נמצאים בעדיפות עליונה, קריטית ממש. סער מכנה זאת "הקרב על התודעה". לכן, בתעדוף שבין הדיפלומטיה להסברה, נציגויות ישראל ברחבי העולם נדחקות בתשומת הלב ובתקצוב.
דיפלומטים: להציג את התמונה המורכבת
בפרויקט זה עסקנו רבות בענייני הסברה. כאן נתמקד יותר בפעילות הדיפלומטית. בשונה מתפיסת המגננה והמתקפה של ממשלות ישראל לדורותיהן, ה"אני מאמין" שלפיו צומחים ומתפתחים מקצועית הדיפלומטים והדיפלומטיות בשירות הציבורי, הוא "לא מסתבכים בקרב האבקות בוץ מול חזיר". כלומר, אין הרבה סיכוי להדוף סנטימנט של שנאה. המטרה היא לא לגרום לאזרחים של מדינה מסוימת – ושל כל העולם הגדול – לאהוב אותנו. המטרה הדיפלומטית היא לגרום לדעת הקהל ללמוד לראות תמונה מורכבת של ישראל, מדינה אחר מדינה, בפעילות אפורה ולרוב נחבאת אל הכלים.
מהי תמונה מורכבת? למשל, אם אתם אזרח או אזרחית במדינה שיש בה אוכלוסיה מוסלמית גדולה, הגיוני מאוד שתהיה לכם אהדה טבעית כלפי הפלסטינים – אך זה לא אומר שאתם לא מסוגל להעריך את ישראל, את החברה שלה ואת ההישגים שלה ואת מה שהמדינה שלך מרוויחה מהקשר עם ישראל.
תמונה מורכבת היא גם לפעול להיכרות קרובה שתראה שמאחורי הדמון השנוא יש חברה מגוונת, שבה ספקטרום של דעות. לנו זה נראה טריוויאלי לגמרי, הרי השסעים מגדירים אותנו, ו"קפלניסטים" ו"ביביסטים" מסוגלים לתעב אלה את אלה עמוקות ובו בזמן להרגיש ישראלים בדיוק באותה מידה. אבל אזרח אי שם בעולם, שחדשות חוץ אינן הקטע שלו, מה הוא כבר יודע עלינו מעבר ל"תמיד הם נלחמים עם כולם", או "הם שייכים לרעים"? אפילו העובדה שיש פה מאבק ציבורי על דמותה של המדינה, ושלא כולם מתייצבים מאחורי רה"מ, היא עניין לג'אנקיז מיטיבי לכת של ניוז.
ואם זה נראה לכם ביזארי, חשבו עד כמה אתם מכירים, למשל, את הנעשה בניגריה. עם שטח עצום ויותר מ-220 מיליון תושבים, זו המדינה בעלת האוכלוסייה השביעית בגודלה בעולם, עשירה ביותר באוצרות טבע, מהיצואניות הגדולות ביותר של נפט, גז, זהב, קפה וקקאו. ניגריה עושה מאמצים כבירים לשלוט בשסע מוסלמים-נוצרים, למגר את השחיתות ולהשקיע הון באזור יאבאקון, המכונה "עמק הסיליקון של אפריקה". אבל מה אנחנו יודעים על ניגריה מעבר למשפט "ארגון הטרור האיסלאמי בוקו חראם עושה שם פיגועים נוראיים"?
מבחינת השגרירים והעובדים בשגרירויות, זוהי בדיוק העבודה היומיומית. לטוות קשרים, להכיר באופן אישי ואנושי, ליצור שיתופי פעולה בכמה שיותר תחומים: בספורט, תרבות, אקדמיה, מחקר והשקעות הדדיות. ועוד תחום, משמעותי ביותר בהקשר הזה: ביטחון. דרך הפעולה של שגרירים היא טיפוח קשרים עם האליטות: שרים, חברי פרלמנט, שופטים, אנשי אקדמיה, מנכ"לים של חברות גדולות. כל אירוח של טורניר ג'ודו, כל אירוח סטודנטים, כל חיבור בין משקיעים ישראלים ליזמים מקומיים הם עוד הישג קטן שמשנה את התדמית.
לפי פרסומים זרים, במסגרת הצד ההתקפי של המלחמה על תדמיתה העולמית, ישראל לא מהססת להפעיל לחצים מהסוג הפחות קונבנציונלי, עד כדי סחיטה של אנשי תקשורת בולטים או משפיענים ברשתות
הייצוא הבטחוני תופס נתח הולך וגדל בסך הייצוא ממדינת ישראל, המלחמה עשתה לו בעיקר טוב. פעמים רבות, נטיית הלב היא לראות בקשרים ביטחוניים דבר שלילי – על פניו, הפצת הרג ומוות בעולם. כאשר מדובר במכירת נשק או מערכות מעקב אחר אזרחים למשטרים בעייתיים, יש בכך מן האמת. אבל כאשר מדובר במדינה דמוקרטית, מערבית, שמבחינת אזרחיה אנחנו אוטוריטה בענייני הגנה מפני איומים וההסכמים שלה איתנו נתפסים בציבור כ"ישראל היא מדינה שמגינה עלינו" (זה דבר מדיד ומוכח, באמצעות סקרי דעת קהל) – בואו נניח שהתועלת למותג שהוא אנחנו גדולה לפחות כמו הפצת ההאשטג standwithisrael#.
מאמצים שחורים: מלחמת צללים מוכחשת
כאן אנחנו נכנסים לעולם צללים, שבו הכל חוסה תחת הביטוי "לפי פרסומים זרים". ולפי פרסומים זרים, במסגרת הצד ההתקפי של המלחמה על תדמיתה העולמית, ישראל לא מהססת להפעיל לחצים מהסוג הפחות קונבנציונלי, עד כדי סחיטה של אנשי תקשורת בולטים או משפיענים ברשתות. גם בדיווחים בעיתונות הזרה, ברוב המקרים לא מספקים לכך דוגמה קונקרטית, אלא רק מביאים טענות של משפיענים שדורשים לא לחשוף את זהותם וטוענים שהופעלו עליהם לחצים רבים, ושהפרופילים שלהם ברשתות השונות נחסמו שוב ושוב בגלל מבול של דיווחים כנגדם. האם יש משפיען או משפיענית שקמו ואמרו בקולם "ישראל השתיקה אותי"? אנחנו לא מצאנו. אבל כן מצאנו דיווחים אנקדוטליים ובהם טענות לפעילות שנמשכת לפחות בעשר השנים האחרונות.
חדירה לפעילות אוניברסיטאית ויצירת כאוס בתוכה. לאחר ה-7 באוקטובר, בקמפוסים בארה"ב המתח שבין חופש הביטוי האקדמי לבין אלימות ואיומים של ממש על ביטחונם סטודנטים ומרצים יהודים הפך לסוגיה פוליטית בוערת. מגמה זו התחזקה בתקופת הבחירות בארה"ב ואחרי הקמת ממשל טראמפ השני. כלי תקשורת ערביים (למשל, אל-ג'זירה הקטארית) ואתרי עיתונות עצמאית מרבים לעסוק בשאלה: האם הזרוע הארוכה של ישראל חודרת לתוך הקבוצות האנטי-ישראליות באוניברסיטאות? לפעמים, נדמה שהם מעט מתבלבלים בין פעילות עצמאית של ארגוני סטודנטים יהודיים, רובה אבטחתית גרידא, לבין עלילות מוסד אימתניות. לעתים, נדמה שאולי הם עלו על משהו עמוק יותר.
כך למשל, האתר העצמאי Truthout דיווח שבחלק מהאוניברסיטאות נפרס ציוד מעקב "תוצרת ישראל" שמאפשר זיהוי פנים של פעילים אנטי-ישראליים. לאחר שזוהו, כנגד הפעילים מופעלים דוקסינג (חשיפת פומבית של פרטים אישיים), מעקבים והלשנות לממשל טראמפ כדי שזה יפעל לביטול ויזות וגירוש סטודנטים. שוב: ייתכן מאוד שכל הסיפור הוא שאוניברסיטאות רוכשות ציוד (במקרה ישראלי) עבור חברות השמירה שהן מפעילות, כדי להתמודד עם התפרצות של אירועים אלימים בקמפוסים שלהן. אבל מבצע הביפרים של חיזבאללה לימד אותנו, שלפעמים מאחורי עסקה לרכישת ציוד בעל הקשר ביטחוני עומד משהו אחר לגמרי.
"כוח משימה קנרית". הוא אתר שנוסד בשנת 2014 ומטרתו המוצהרת היא לתעד אנשים וארגונים שמקדמים שנאה כלפי ארצות הברית, ישראל ויהודים, בעיקר בקמפוסים בצפון אמריקה. עיקר פעילותו היא דוקסינג: הוא מפרסם פרופילים של סטודנטים, מרצים ופעילים, תוך שימוש במידע ציבורי מהרשתות החברתיות וממקורות גלויים אחרים. מבקריו טוענים כי מדובר ב"רשימה שחורה" בסגנון עדות המקארתיזם, שנועדה להרתיע פעילים פרו-פלסטיניים ולפגוע בעתידם המקצועי והאישי.
הטענות נגד פעילותו כוללות האשמות על פגיעה בפרטיות, הפצת מידע אישי רגיש, והפעלת לחץ על מוסדות אקדמיים ועל מעסיקים במטרה להביא לפיטורים. בנוסף, ישנם דיווחים על כך שמידע מהאתר שימש את רשויות ההגירה בארצות הברית ואת גורמי מודיעין בישראל כדי למנוע כניסת פעילים למדינה. האתר מופעל על ידי גורמים אנונימיים. אך פעמים רבות נטען כי לכל הפחות, חלק מהמידע מגיע אליו מגופי מודיעין ישראליים.
הוצאה לאור של סודות אפלים שמסבכים דמויות "מפריעות". כאן כבר מדובר ממש בעולם של תככים בסגנון ספרי ג'ון גרישם. המקרה האחרון כך היה עם שני שופטים בבית הדין הבינלאומי ICC. לפי תחקיר של הגרדיאן הבריטי, במשך תשע שנים ישראל ריגלה אחרי בכירי בית הדין הבינלאומי, פרצה לטלפונים ולמחשבים שלהם, השיגה תכתובות, איתרה פרטים מביכים, הטרידה ואיימה. בצירוף מקרים מקרי לחלוטין, התובע הכללי של בית הדין, קארים חאן, הסתבך בסוף 2024 בהאשמה של עורכת דין שעבדה עימו כי תקף אותה מינית כמה פעמים ואחר כך איים עליה לבל תתלונן. על קודמתו של חאן בתפקיד, פאטו בנסודה, דווח בעיתונות העולמית כי הופעלו עליה לחצים ואיומים כבדים, כולל ישירות על ידי ראש המוסד באותם ימים, יוסי כהן. ישראל, מיותר לציין, דחתה מכל וכל את כל הדיווחים והאשמות.
תסמונת החור בגדר
בין אם מדובר במאמצים הלבנים של השירות הדיפלומטי, ובין אם מדובר במאמצעים השחורים של אלוקים יודע מי, קבועי המדיניות גם כאן פועלים תחת תסמונת החור הגדר. כך, הדיון נסוב, כמעט תמיד, תוך ניתוק מוחלט מהקשרים של סיבה ומסובב – מדוע התחולל טבח השבעה באוקטובר: כי לא העירו את ראש הממשלה/כי הכוחות בנירים/ניר-עוז/כיסופים/נתיב העשרה היו משוכנעים שבמקום יש מי שנלחם/כי התעלמו מהתראות הסימים שנדלקו/כי כל התשובות נכונות.
גם ביחס לעבודת הדיפלומטיה, וגם ביחס לפעולות הסיכול, ישראל פועלת באופן אובר-טקטי, מתבשמת מהישגים קטנים בשטח, אבל מסרבת להכיר בעובדה, כי הקמפיין הטוב ביותר יודע אולי לקנות זמן למוצר פגום, אבל לא מעבר לכך. וגם זמן הוא מוצר מתכלה. עיינו ערך השבעה באוקטובר.