אנחנו בטוחים שהעולם שונא אותנו, בעוד שהאמת הרבה יותר פשוטה: לעולם לא אכפת מאיתנו. מה עושים? לא מגיבים בניסיונות לשכנע כמה אנחנו בסדר, אלא חוזרים להציע לעולם רעיונות גדולים
העומק האמיתי של הקמפיין נגד ישראל
לא, העולם לא שונא את ישראל. לא "העולם", בכללותו, בכל מורכבותו. האמת הרבה פחות דרמטית – וגם הרבה יותר מטרידה: העולם פשוט הפסיק להרגיש מחויב להבין אותנו ולתמוך בנו.
אני כותב את השורות האלה מתוך ניסיון של יותר משלושה עשורים בזירה הבינלאומית – ראיתי מקרוב איך נבנים נרטיבים, איך מתחלפות עונות בצילום של המציאות. אם פעם היה לישראל קרדיט היסטורי, ששרד גם כשעשינו טעויות, היום הקרדיט הזה התאדה. לא נשרף – פשוט התאדה. העולם לא הפך לאנטי־ישראלי, אלא לא־ישראלי. אדיש, עייף, מחפש את הסיפור הבא. וזה מה שהופך את הקמפיין הנוכחי שאיתו מתמודדת (ובעצם לא מתמודדת) ישראל לכל כך אפקטיבי.
זו לא רק תעמולה. זו תעשייה.
הקמפיין נגד ישראל איננו סתם "יחסי ציבור של חמאס", אלא תוצר של אקוסיסטם גלובלי: אקדמיה, תקשורת, אקטיביזם, אלגוריתמים. יש לו שפה, ערכים, סדר יום. הוא לא מבקש להוכיח שישראל רעה – הוא מבקש לצבוע אותה כחריגה.
וזה מצליח. גם משום שיש בו גרעין של אמת. אנחנו באמת חריגים בלא מעט מובנים. וגם כיוון שבעידן של פוסט־אמת, מה שחשוב אינן העובדות – אלא איך הן נראות.
ומה מצידנו? אנחנו לא נוכחים בשיחה – לא באמת. אנחנו משדרים באולפן כשהעולם חי בטיקטוק. אנחנו מתעקשים על הסבר, כשהעולם דורש סיפור. אנחנו מגיבים, במקום ליזום. במילים אחרות: אנחנו עדיין מנהלים "הסברה", כשהזירה כבר דורשת השראה.
וזה מוביל אותנו לשאלה הגדולה – מה עושים?
מהגנה עצמית – להצעת עתיד
הגיע הזמן להפסיק לחשוב על עצמנו כ"מדינה שמסבירה למה היא בסדר", ולהתחיל לראות את עצמנו כמעבדה מוסרית־פוליטית של המאה ה־21.
כן, דווקא ישראל – המדינה הצפופה, המתווכחת, הפצועה, האלימה, שורדת הטרור, מחוללת החדשנות, הלא־נגמרת, נפש של מעצמה בגוף של מדינה קטנה, היא זו שיכולה להציע לעולם רעיונות גדולים על איך לחיות בתקופה מעורערת, מסובכת ומסוכסכת. כי אם יש דבר אחד שברור היום, זה שהכאוס לא ייעלם.
העתיד דורש מאיתנו משהו אחר: לא רק לשרוד – אלא להציע חזון קיומי. להיות קול ייחודי בעולם מקוטב. לא כמטיף – אלא כמי שמזמין אחרים להתבוננות
ההתערערות של הסדר העולמי, של המוסדות הבינלאומיים, של המודלים הכלכליים וסדרי המשטר הדמוקרטי, נוכחותן של הטכנולוגיות המשבשות ובראשן ה- AI והרובוטיקה – כולם כאן כדי להישאר. השסעים החברתיים, הפייק ניוז, הספקנות ואי-האמון כלפי מוסדות שלטון ומוסדות בכלל, האיומים הביטחוניים הלא־קונבנציונליים – כל אלה לא ייחודיים לישראל. הם העתיד של האנושות.
והשאלה היא: מי ייתן להם שמות, כלים, כיוונים?
כאן ישראל יכולה – אם תבחר – להפוך ממושא שיפוט למקור השראה: איך בונים שותפות מתוך סכסוך? לא עוד דיבורים ריקים על דו־קיום, אלא פרקטיקות של חיים משותפים: מודלים כלכליים קואופרטיבים ודיגיטליים, חינוך דו־לשוני, שיח אזרחי בין זהויות. יש לנו את זה – הכל כבר מתקיים ונוכח בישראל כאיים של מצוינות ותקווה – רק שלא הפכנו את זה לחזון לאומי. איך מתקנים דמוקרטיה שבורה, ויוצרים מנגנוני קבלת החלטות השתתפותיים, יעילים, ומבוססי-עובדות ותועלות ציבוריות ואישיות ברורות? איך הופכים פלטפורמות דיגיטליות למקדמות-דמוקרטיה, קידמה ונאורות? איך מאזנים בין חירות לביטחון? ישראל מתמודדת עם מצבים קיצוניים שדורשים שיקול דעת מוסרי, לא רק במישור המשפטי אלא גם ברמה של פיקוח דמוקרטי, חינוך ציבורי, שקיפות בזמן אמת. איך שומרים על משמעות בעידן של פוסט־אמת?
ישראל היא אולי אחת המדינות האחרונות שבהן עדיין מתווכחים על רעיונות. זו לא חולשה – זו חוזקה תרבותית שיכולה ללמד את העולם איך ממשיכים לחיות יחד, גם בלי הסכמה. העתיד דורש מאיתנו משהו אחר: לא רק לשרוד – אלא להציע חזון קיומי. להיות קול ייחודי בעולם מקוטב. לא כמטיף – אלא כמי שמזמין אחרים להתבוננות. זה לא יקרה דרך קמפיין. זה יקרה דרך הצעת-ערך תרבותית כוללת – שמתחילה בחינוך, ממשיכה בתרבות, נשענת על אקדמיה, מתבטאת באמנות ומחלחלת גם לדיפלומטיה ומדינאות.
וזה לב העניין: לא צריך לנצח את הקמפיין נגד ישראל. צריך לעקוף אותו. לייצר שפה אחרת, מרחב אחר, קיום אחר – שהוא לא רק הגיוני ומוסרי, אלא גם מסקרן. העולם לא עוין את עצם קיומנו. הוא פשוט הפסיק לראות בנו מקור עניין. כדי לשנות את זה, נצטרך להפסיק להתנצל – ולהתחיל להציע. לא עוד "Hasbara" – אלא השראה. לא רק קול צבאי – אלא חזון מדיני-מוסרי. זה בידיים שלנו.