התקשורת מתמכרת לכל פייק שמספרים לה, אולי כדי להימלט ממכונת הרעל. וחבל. כי דווקא בתקופות כאלה היא נחוצה מתמיד
כמעט שנה וחצי אחר פרוץ המלחמה, והתקשורת הישראלית ממשיכה לגזלט את הציבור כשהיא מדווחת בשני נראטיבים שונים, הפוכים זה מזה, שלעולם לא נפגשים ולא מניבים מסקנות. מצד אחד: תמיכה מוחלטת בחטופים ובמשפחותיהם. מצד שני: התייצבות מוחלטת לצד הממשלה ו"מטרות המלחמה" הבלתי מוגדרות. גם כאשר ישראל מפרה ביודעין את תנאי שלב א' של ההסכם לשחרור החטופים – הדואליות נמשכת כאילו כלום. לא רק החטופים משלמים את המחיר. גם אנחנו.
המלחמה בעזה ממשיכה להתנהל כבר כמעט שנה וחמישה חודשים, ובכל הזמן הזה התקשורת הישראלית ממשיכה לשרת בנאמנות את הנראטיב של הממשלה – גם כשהוא מלא סתירות, חצאי אמיתות ולעיתים שקרים של ממש. "איך אתם מעזים לומר את זה עלינו", יהדפו בתוקף את הטענות עורכי מהדורות ומשדרים בכל שלושת ערוצי החדשות העצמאיים (14 ו-15, לא התכונו אליכם), "הרי נתניהו בעצמו מכנה אותנו ערוצי התבהלה ומהלך עלינו אימים!". אז זהו, שזה בדיוק ביטוי המפתח פה: מהלך אימים.
לאור כל הסיקור התקשורתי, מטרות המלחמה, כפי שהוצגו לציבור, נותרו עמומות ומבלבלות: פעם מדובר ב"ניצחון המוחלט" על חמאס, פעם ב"החזרת החטופים בכל מחיר", ופעם ב"לחץ צבאי שישחרר את החטופים", פעם כפסע, פעם רפיח, פעם פילדלפי, פעם נצרים, ופעם צריך לשמור על הדרוזים ליד דמשק. אמירות סותרות שלא רק שלא הונכחו כבעייתיות על ידי התקשורת, אלא אומצו כמעט ללא ערעור, כאילו היו אמת מוחלטת. ואפילו במבט לאחור הן אינן נבחנות.
בנקודה הנוכחית – מרץ 2025 – הסתירה הזו זועקת לשמיים. ישראל מפרה באופן בוטה את הסכם הפסקת האש שנחתם: היא לא הגיעה לדיונים שהיו אמורים להתקיים ב-16 בפברואר, היא ממשיכה לתקוף בעזה (רק שלרוב אנחנו לא שומעים על זה), היא עוצרת סיוע הומניטרי חיוני, ואף מכריזה שחמאס הוא זה שמסרב להמשיך את הדיון על שלב א' בהסכם, למרות שההסכם עצמו קובע במדויק מתי שלב א' מסתיים ומתי שלב ב' אמור להתחיל. במקום להציג את העובדות כפי שהן, התקשורת הישראלית בוחרת לאמץ את הקו הממשלתי ולטעון שהפרות אלה הן "צורך ביטחוני" או "תגובה הכרחית".
ובו בזמן – בדיוק אותה תקשורת מנהלת קמפיין ציבורי נרגש ומלא תשוקה לשחרור החטופים. המהדורות, העיתונים, המשדרים, האתרים, מלאים בסיפורים אישיים, תמונות קורעות לב וקריאות נואשות להחזיר אותם הביתה. התוצאה? הציבור הישראלי נקרע בין שני צירים רגשיים עוצמתיים: הזדהות עמוקה עם הכאב של משפחות החטופים, ותמיכה נלהבת בהמשך המלחמה כפתרון היחיד. אלא מה? אף אחד לא עוצר לרגע ושואל את השאלה המתבקשת: איך ממשלה שמפרה הסכם הפסקת אש וממשיכה להפציץ ולחסום סיוע, אמורה להביא לשחרור החטופים? איך זה שהתקשורת לא זועקת: "רגע, ממשלה יקרה, את מסכנת את חיי החטופים שאת מתיימרת להציל"? איך זה שהתקשורת לא אומרת בפירוש, כעובדה חדשותית מוכחת ולא כטור דעה שמיד מתאזן על ידי טור דעה שמנגד, שהלחץ הצבאי הביא להרג החטופים והחטופות? שבמהלך המלחמה נולדו בכל פעם כל מיני "סלע קיומנו" חדשים – סג'עייה, חן יונס, פילדלפי, רפיח – שעלו בחייהם של מאות חיילים.
כאילו צריך להדגיש, אנחנו מחזיקים מעצמנו פטריוטים יותר מכל מי שמעז לקרוא לעצמו פטריוט. אבל בכך שהתקשורת מאמצת את הקו הממשלתי היא לא משרתת את האינטרס של הצופים שלה, שיוצאים מבולבלים וללא תמונת עולם מסודרת.
כמה מבולבלים? למשל, תוכנית "עובדה" ראיינה באריכות את אלי שרעבי, שהוחזק בעזה למעלה מ-500 יום מייסרים, לאחר שבת זוגו ובנותיו משפחתו נרצחו ואחיו יוסי נחטף גם הוא ונרצח בשבי. דבריו המטלטלים זכו לתהודה כה גדולה, עד שהנשיא טראמפ הזמין אותו לפגישה אישית ואפילו נתניהו סופסוף ערך עימו שיחת טלפון בה פלט כמי שכפאו שד ספק התנצלות. לכאורה, הנה הוכחה שהתקשורת מניעה מהלכים ומסייעת להעלאת המודעות למצב החטופים.
לכאורה – כי בו-בזמן היא מכינה את הקרקע לחזרה למלחמה, גם בכך שהיא מתעלמת מכך שממשלת ישראל מפרה את ההסכם שחתמה עליו.
הסתירה הזו אינה מקרית. היא פועלת בשני צירים מקבילים: הציר רגשי, שמלא בכאב, תקווה וזעקה להחזרת החטופים; והציר המלחמתי, שמתגבר על הרגש ומצדיק כל פעולה צבאית, גם כשהיא סותרת ישירות את המטרה המוצהרת.
התקשורת לא רק שלא חושפת את הפער הזה – היא ממש משתתפת בטשטושו. בכך היא חוזרת על אותו דפוס הרסני שהוביל להרג חטופים, להרעבתם ולעינויים שלהם לאורך חודשי המלחמה. כשם שהממשלה וצה"ל מעלו בתפקידם להגן על אזרחיה, כך התקשורת מועלת בתפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה – היא מעדיפה להיות שופר של השלטון במקום לשמש קול של ביקורת ושל אמת.
התוצאה היא טרגדיה כפולה: חטופים שנמקים ומתים בשבי, וציבור שמאמין שהמלחמה היא הישועה. התקשורת, שיכולה הייתה להיות הגורם שמאיר את הסתירות ומחייב את הממשלה לתת דין וחשבון, בוחרת במקום זאת להמשיך ולשחק את המשחק. כולנו מפסידים.