יש על מי לסמוך (כשאין על מי לסמוך)

מהסעות חיילים, דרך הצטיידות באפודים קרמיים ועד לקליטת מפונים ולתמיכה בהם – למדנו שהמגזר השלישי מתפקד כאשר מוסדות הממשלה לא מתפקדים

בלתי אפשרי לשכוח את 48 השעות הראשונות של המלחמה. את השיתוק שאחז בצבא ובממשלה, למראה המחזות הנוראיים והבלתי נתפסים שהחלו לזרום מהיישובים הסמוכים לעזה. כל מי שאמונים למלא את חלקם הבסיסי ביותר בחוזה הבלתי-כתוב שבינינו לבין המדינה: תשמרו עלינו.

הרבה מאוד א.נשים טובים לא היססו לרגע: הם התחילו לעשות מה שצריך לעשות, מייד. כבר בשעות הראשונות, שבהן מילואימניקים שמיהרו ליחידות שלהם גילו שאיש לא נתן את ההוראה לרכבות ולאוטובוסים לנסוע בשבת, הם ארגנו מערך הסעות מאפס. אחר כך הגיעה ההכרה שכמו ב-1973, הים הוא אותו ים והחוסרים בימ"ח הם אותם חוסרים. גופים כמו "אחים לנשק", הסבו את המערך הארגוני שהוקם כדי למחות נגד החקיקה המשטרית, ופעלו במרכזים לוגיסיטיים עצומים שקמו בן-לילה, ריכזו תרומות וציידו את החיילים בכל הדרוש – מתחתונים וגרביים ועד למצלמות רברס בכלים משוריינים, שמנעו ירידה מיותרת ומסוכנת מהכלים. אחרים, כמו איש העסקים והיזם החברתי רוני דואק, הקימו מרכזי חוסן ענקיים, שנועדו לטפל בילדים ובנוער, שחוו את הטראומה.

ההתגייסות המשיכה, ועדיין ממשיכה, במלוא עוזה ככל שהמלחמה נמשכת (ונמשכת ונמשכת ונמשכת). בכל מקום שבהם נתקלים באוזלת יד ובחידלון – שם יהיו עמותות, ונשים וגברים שמוכנים לתרום ידע, כישרון, כסף וזמן. טוב שהייתה לנו שוקת חלופית כאשר הראשית התגלתה כשבורה. אבל לנו, כאזרחים שחפצים במדינה תקינה, אסור להשלים עם העובדה הזאת. מותר לנו לדרוש מוסדות מתפקדים, שמנוהלים על ידי בעלי התפקידים הראויים לכך.