יש לנו לאן לרדת

שלטון סמכותני, הגבלה של חירויות הפרט, אמונה מיתית בכוחנות והסתבכות במלחמה ארוכה ועקובה מדם. נשמע מוכר? אז זהו, שאנחנו מדברים פה דווקא על הסיפור של רוסיה. עם שלטון הנצח של פוטין, היא משמשת כמקרה מבחן: כך תהיו חושך לגויים

שמונה שנים טובות. זה תור הזהב הקצרצר שחוו הרוסים, לפני שהכל סביבם החל לקרוס והם שקעו למציאות פוסט-סובייטית עגומה: כל מה שהיה רע בברית המועצות, רק שהפעם ללא כל מה שהיה טוב בברית המועצות.

ב-1991, כאשר ברית המועצות התפרקה, העולם קיבל את רוסיה ואת הרוסים בזרועות פתוחות. אזרחיה, שחלמו 70 שנה על דמוקרטיה וחירות, הספיקו לגעת בהן. וזהו. כמו ייסורי טנטלוס, שעליו הושת עונש האלים ובמסגרתו בכל פעם שהתכופף לשתות ממי הבריכה, נסוגו המים בטרם הספיק ללגום מהם, ובכל פעם ששלח ידו לקטוף פרי, התרוממו הענפים שנשאו את הפרי הנכסף מעבר להישג ידו. 

מאז עלייתו של ולדימיר פוטין לשלטון ב-1999 המדינה בחרה בנתיב של התבצרות והתנגדות, שרק מחריף את משבריה. במקום להתאים את עצמה לעולם המשתנה, רוסיה מתעקשת להציג תדמית של מעצמה בלתי מתפשרת – תדמית שמגיעה עם מחיר כבד מבית ומחוץ. כיצד הפכה מדינה עם פוטנציאל אדיר למופת של החמרה מתמשכת? ומהו הסיכון בהתעקשותה למתג את עצמה ככוחנית אף שנראה כי חלק מהעולם לא רק שאינו מסתייג מכך אלא גם מאמץ גם הוא רטוריקה של כוחנות? ומה אנחנו יכולים ללמוד ממקרה קיצון של מדיניות שאומרת בערך כך: כאלה אנחנו, ותקפצו לנו? 

האוליגרכים נפלו מהחלונות

נתחיל מההתחלה, מההזדמנות שהוחמצה. כאשר ברית המועצות התפרקה, נפתח חלון הזדמנויות עבור רוסיה. בשנות ה-90, תחת בוריס ילצין, היא נראתה כמי שמצטרפת לעולם החופשי. המערב תמך בה כלכלית ודיפלומטית, והאזרחים הרוסים טעמו לראשונה חופש ביטוי, תקשורת עצמאית ותחושת שייכות לקהילה הגלובלית. זו הייתה תקופה של תקווה, שבה רוסיה יכולה הייתה להפוך לדמוקרטיה משגשגת. אך למרות גודלה ומשאביה, רוסיה הפוסט-סובייטית נקלעה לשורה של משברים כלכליים, סבלה ממחטפים מושחתים של משאבי המדינה וכתולדה מכך לעלייתם של אוליגרכים שחלשו על ארגוני פשיעה. אלה, בתורם, ערערו את המערכת הפוליטית הצעירה ועוררו מהר מאוד סנטימנט עממי חיובי כלפי העידן הסובייטי, כאשר לפחות העולם היה יציב. כאשר בוגר הקג"ב ולדימיר פוטין הבטיח סדר וגאווה לאומית, המצביעים נתנו בו את אמונם. נתנו, ולא תיארו לעצמם שבך תתחיל נסיגה חמורה.

אחד המחירים הכבדים ביותר של העקשנות הכוחנית הוא הבריחה ההמונית של האליטות הרוסיות. מאז המלחמה באוקראינה, מיליוני אזרחים – במיוחד מהשכבות המדעיות, הכלכליות והתרבותיות – עזבו את המדינה, אם תרצו הגירה מרצון

פוטין בנה את שלטונו על בסיס עקשנות כוחנית, שרק העמיקה את משבריה של רוסיה. הוא השתלט על אמצעי התקשורת והפך אותם לכלי תעמולה, הגביל את חירויות הפרט. את האוליגרכים שצמחו בתקופת ההפרטות העצומה של נכסי המדינה – ואכן, הייתה אצלם שחיתות ופשע – הוא החליש, כלא או הרג (סליחה, בצירוף מקרים מוזר רובם נפלו מחלונות). במקומם הוא רומם למעמד דומה את מקורביו. חופש הביטוי נרמס. זה הגיע לכך שלאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2022, מי שביקר את המדיניות או אפילו רק הגדיר את המלחמה "מלחמה" במקום "מבצע צבאי מיוחד" הסתכן ב-15 שנות מאסר. אלפי מפגינים נעצרו, ואתרי אינטרנט נחסמו, מה שמנתק את רוסיה מהעולם עוד יותר. במקום להתאים את המדינה לעידן המודרני, פוטין התעקש לחזור למודל סובייטי של שליטה מוחלטת.

בזירה הבינלאומית, העקשנות הזו התבטאה במדיניות תוקפנית. במסגרת זו, ב-2014 רוסיה פלשה לחצי האי קרים, ששייך לאוקראינה, וסיפחה אותו. הצעד עורר סנקציות והתנגדות חריפה מהמערב. הפלישה לאוקראינה ב-2022 העמיקה את ההידרדרות – מלחמה עקובה מדם, שהביאה לבידוד חסר תקדים, לסנקציות כלכליות (לרבות ניתוק ממערכת הסליקה העולמית, הסוויפט) ולחרמות תרבותיים וספורטיביים. בחזית הפנימית, צבא רוסיה נחשף כמיושן, לא מתוחכם וככזה שנדרש פעם אחר פעם לגייס בכפייה אסירים ואנשים חולים ומבוגרים.

 במקום להרוויח כבוד, רוסיה הפכה למדינה מנודה, והעולם מסתכל עליה בזעם ובחשש. בפשטות, אפשר לומר כי ההתעקשות של פוטין להוכיח את עוצמתו דווקא כאשר ארצו נחלשת היא שקלעה את המותג "רוסיה" למשבר.

מיתוג מחדש: ניסיון נואש להציל את התדמית

למרות ההתדרדרות, רוסיה ממשיכה להתעקש על ניסיונות לטייח את תדמיתה. היא כלואה במצב שבו האופציה הסבירה היחידה שנמצאת בידה הוא לנסות כלפי חוץ את מה שעבד כל כך טוב כלפי פנים: זה נשמע כך פחות או יותר: "אנחנו עדיין הדוב הרוסי מהמלחמה הקרה. זוכרים איך אהבתם לחשוש מאיתנו?". לכן היא משקיעה בתחומים כמו חלל, ספורט ותרבות כדי להזכיר לעולם את גדולתה ההיסטורית. אולימפיאדת סוצ'י ב-2014 הייתה דוגמה לכך – אירוע ראוותני שנועד להציג מדינה חזקה ומודרנית. היומרה הייתה כה גדולה, עד שאולימפיאדת חורף נערכה באתר תיירות שמפורסם במזג האוויר הכמעט טרופי שלו. תוכניות חלל שאפתניות וקידום התרבות הרוסית דרך ספרות ומוזיקה נועדו לאותה מטרה. אך ככל שהמדיניות הכוחנית נמשכת, המאמצים האלה נראים כנואשים וחסרי תוחלת. הסנקציות פגעו בטכנולוגיה, החרמות הספורטיביים מחקו את ההישגים, והתדמית התוקפנית ממשיכה להאפיל על כל ניסיון לזכות בהערכה. במקום ללמוד מהביקורת, רוסיה מתעקשת להמשיך בדרכה – והתוצאה היא החמרה מתמשכת.

הגירה מרצון

אחד המחירים הכבדים ביותר של העקשנות הכוחנית הוא הבריחה ההמונית של האליטות הרוסיות. מאז המלחמה באוקראינה, מיליוני אזרחים – במיוחד מהשכבות המדעיות, הכלכליות והתרבותיות – עזבו את המדינה, אם תרצו הגירה מרצון. מדובר ברופאים, מדענים, אנשי טכנולוגיה ואמנים שחיפשו חיים חופשיים יותר במערב. הצעד שנועד להציג את רוסיה כחזקה גרם דווקא לדלדול המשאב האנושי שלה, ויצר היזון חוזר מזיק: ככל שיותר כישרונות בורחים, כך המדינה נחלשת מבפנים, ופוטין נאלץ להגביר את הדיכוי כדי לשמור על השליטה. שיעור הילודה הנמוך (1.5 ילדים לאישה) ותוחלת החיים הירודה רק מוסיפים למשבר הדמוגרפי, שמאיים על עתידה של רוסיה. העקשנות הזו, שמתעלמת מהסיכונים, היא שדוחפת את המדינה עמוק יותר לתהום. וכל מהגר שמוצא מקלט וחיים חדשים בארץ אחרת הוא שגריר שמפיץ לעולם החופשי את הבשורה של השמדת המותג הרוסי. 

ובמספרים?

רוסיה ספגה יציאה של יותר מ-250 מיליארד דולר מרוסיה מאז פברואר 2022, עם ירידה של כ-90% בהשקעות זרות ישירות; יותר מ-1,000 חברות בינלאומיות הפסיקו או צמצמו פעילות ברוסיה; ירידה של יותר מ-40% בהיקף הסחר; הוקפאו כ-300 מיליארד דולר מרזרבות הבנק המרכזי הרוסי במערב.

וזה לא הכול, רוסיה ספגה ירידה של כ-60% בייצור כלי רכב ב-2022; מספר הטיסות הבינלאומיות ירד ביותר מ-70%; יותר מ-100,000 מומחי טכנולוגיה עזבו את המדינה, ועוד ועוד. ההערכה היא כי הסנקציות הסיגו את רוסיה 10-15 שנים לאחור מבחינת פיתוח טכנולוגי וכלכלי.

כוח כמותג: כבוד שנכפה במחיר כבד

בפועל, במקום לשנות כיוון, רוסיה מתעקשת לקבע עוד יותר את הכוחנות כערך המותג. "תכבדו אותנו, גם אם לא תאהבו אותנו", היא מכריזה, תוך הצגת עוצמה צבאית ושותפויות עם מדינות סמכותניות כמו סין ואיראן. סיפוח קרים והמלחמה באוקראינה נתפסים בתוך רוסיה כהוכחה לגדולתה, אך מחוץ לה הם רק מחזקים את הבידוד. הכבוד שנכפה בכוח לא מחליף שיתוף פעולה כלכלי או תמיכה דיפלומטית, והמחיר – סנקציות, הגירה שלילית וכלכלה מצטמקת – הופך כבד יותר מיום ליום. העקשנות הזו, שמסרבת להכיר במציאות, היא שמובילה את רוסיה להתרסקות איטית אך בטוחה.

"הצעד שנועד להציג את רוסיה כחזקה גרם דווקא לדלדול המשאב האנושי שלה. ההתעקשות הזו היא שדוחפת את המדינה עמוק יותר לתהום"

תגידו: אבל טראמפ! ואכן, בגלגול השני שלו כנשיא, הוא מתקרב מאוד לפוטין שאותו הוא מעריץ. ואנחנו אומרים: ברוסיה הדמוקרטיה החזיקה שמונה שנים בלבד. בארה"ב זו מסורת שעוד מעט חוגגת 250 שנה. טראמפ, בחתירתו למשטר סמכותני, מבצע במהירות חריש עמוק והרס שיטתי של התרבות, המדע, הרפואה ומערכת המשפט. העיקרון ההיסטורי "בלמים ואיזונים" שעל בסיסו הוקמה ארה"ב אומנם סופג מהלומות רבות, אך ככל הנראה אחד מהמנגנונים שלו, בחירות האמצע, יעמוד על כנו בנובמבר 2026, המועד הבא שלהן. ואז, אם הציבור האמריקאי יתעשת ויבין מה מעוללים למדינה שלו, סביר שטראמפ יאבד את הרוב באחד או בשני בתי הקונגרס ואנו נראה במהירות שינויים במדיניות החוץ שלו. ואילו רוסיה, בעתיד הנראה לעין, רק נקברת עמוק יותר.

הלקח הישראלי

מבחינתנו, יש כאן כמה לקחים: ראשית, רוסיה של פוטין לא יכולה להיות בת-ברית שלנו, ולמרבה האימה קולות כאלה נשמעו בעבר ועדיין מהדהדים בהווה. התקרבות לרוסיה משדרת החוצה דבר פשוט: אנחנו חלק מציר הרשע, ואין לנו בעיה להיות חלק מציר הרשע. שנית, נהייה אחר כוחנות כמדיניות חוץ וכמדיניות מיתוג טומנת בחובה השלכות לא פשוטות. האם מעבר לססמאות ריקות שעובדות יפה פנימה, "על הציבור", מישהו מבין או מביא בחשבון את המשמעויות האלה? או שהוא מגלגל את הקוביות ומקווה לטוב. שלישית, התפיסה שאומרת לאופוזיציה "לא טוב לכם – תלכו" רק נראית כעניין פנימי. למעשה, היא שולחת החוצה את האנשים הטובים ביותר, אלה שיכולים להגר ואלה שמניבים את הפריון הגבוה ביותר לכלכלה המקומית. ואם זה לא מספיק, אותם אנשים, שהפכו לגולים מרצון, יספרו סיפור רע מאוד על המותג שנותר מאחור.