זה שנים ארוכות שהציבור הישראלי מנהל יחסי אהבה-שנאה עם טורקיה; בטוב – ממלכת השתלות השיער, יעד מוביל לתיירים הישראלים וגם שותפת סחר משמעותית. ברע – הפסקה מוחלטת של קשרי המסחר, אפס תיירות, טורקיש איירליינס לא מפעילה קווים לישראל, המדינה שנותנת חסות לבכירי החמאס ושולחת עכשיו "נציגים" לעזה החרבה. והשתלות השיער? עברו לגרוזיה, או לגנץ יודע איפה.
ברגע זה הישראלים ממש שונאים את טורקיה, ודאי את ארדואן. זה התחיל במרמרה, התאושש לזמן מה, ונמצא בשפל מתמשך מאז המלחמה בעזה.
מנגד, הישראלים מאוד אוהבים קפה טורקי, ובעיקר קפה טורקי של עלית. עד כדי כך, שאפילו החסות למרוץ הלילה בתל אביב היא של קפה טורקי עלית.
איך מיישבים את הפער בין השנאה למותג "טורקיה", לבין הקפה הטורקי? בקפריסין למשל, זה נפתר באמצעות השפה; פשוט אסור לבקש "קפה טורקי". מותר להכין אותו ומותר לשתות אותו, רק לא לקרוא לו בשמו.
לא כך בישראל, על מותג טוב לא מוותרים, ולכן קמה חומת הפרדה בין המסמל לבין המסומל – בין "טורקיה" לבין "הקפה הטורקי", שהפך בישראל למותג עצמאי, לסימבול שעומד בפני עצמו, כאילו התנתק מחללית האם – טורקיה. וגם אם מולדתו של הקפה הטורקי היא טורקיה, ואי אפשר לטעות בשיוך הלאומי של הקפה (הטורקי), הציבור הישראלי מצליח להבחין בין שני המותגים, כך שלמרות הדמיון והרקע "קפה טורקי" הוא מותג אחד, ו"טורקיה" היא מותג שני.
ואולי זה לא מפתיע אם אנחנו זוכרים איך ניכסנו עשרות מושגים מהשפה הערבית –"יאללה", "סבבה", "וואלה" ״אחלה״ ועוד אינספור מלים שדורות שלמים של ילדים יהודים גדלים עליהן בלי לדעת שהן לא ״עברית״ – וכל זה לא הפריע במאום לסלידה הפוליטית ממה שמייצג העולם הפלסטיני והערבי ("שירכבו על גמלים").
