חמש השמדות הערך של השנה

האנשים שהפכו במו-ידיהם לאג"ח זבל

1. יחיא סינוואר

הוא רקם לפרטי פרטים את התוכנית האכזרית לאין-קץ שלו. הוא הוציא מיליונים רבים מספור על חפירת שאול תחתיות מבטון וברזל. הוא התיימר להכיר אותנו ואת המנהיגים שלנו באופן אינטימי, היה בטוח שהוא יודע בדיוק על איזה כפתורים ללחוץ. רק בהערכה אחת מנהיג חמאס בעזה היה 180 מעלות מהמציאות: הוא חשב שלנו אכפת, ולא הבין איזה שינוי עברנו. לישראלים כבר לא מזיז ממוות יומיומי של חיילים, ולא מחטופים שנמקים במנהרות טחובות, קרות. וכך, הוא לא הביא בחשבון הנהגה (ועמה ציבור) שממש חשים בנוח להיות במלחמה שאין לה סוף. מה שהביא את סופו הפרטי, ואת החורבן המוחלט של עזה ותושביה.

2. חסן נסראללה

בדומה לסינוואר, מנהיג חיזבאללה היה בטוח שהוא מכיר את כל הניואנסים של החברה הישראלית. בשונה מסינוואר, שחישב כל אחד מצעדיו מתוך משטמה עמוקה לישראלים, בדיעבד נראה שעמוק בפנים, נסראללה ניהל איתנו יחסי הערצה-שנאה סבוכים. בנאומיו האינסופיים מתוך הבונקר, ניכר שהוא נהנה לצטט כותרות שהראו עד כמה הוא מתעמק באג'נדה החדשותית שלנו, עד כמה הוא מתענג לעשות ניים דרופינג של אנשי מדיה ישראלים, או לנתח את הפוליטיקה הפנימית ואת יחסי החוץ של ישראל. לפי דיווח בניו-יורק טיימס, ממש עד יומו האחרון האמין שישראל לא תתנקש בחייו והתעקש למרות הדאגה של פקודיו, כי הוא לא צריך להעתיק את מקומו לאתר בטוח יותר. נסראללה, כנראה, היה צריך אותנו בחייו. לכן, אולי, האמין שגם אנחנו צריכים אותו. אופס.

3. בני גנץ

טיפ לחיים: אם כולם, ממש כולם, אומרים לך שאסור לך לפעול רק לפי הסקרים שבהם אתה נוסק לכ-40 מנדטים בלתי נתפסים, כדאי שתקשיב להם. האסטרטגיה של גנץ מזכירה את הצילומים מראשית שנות ה-2000 שבהם נראו מתכנתים ומתכנתות שיכורים רצים אל הים בלילה משום שהסטארטאפ שלהם נמכר בסכום דמיוני. ביום או בחודשים שאחרי, כאשר ההנגאובר מתופגג, מגלים שבדיוק זה מה שזה היה: דמיוני. ולזכותם של אנשי הסטארטאפ השיכורים של לפני 20 ומשהו שנה ייאמר, שלפחות ריצת האמוק שלהם הייתה רק למי הים הנעימים, ולא היישר לתוך הממשלה של היריב שכבר השפיל והתעלל בהם שוב ושוב. גנץ לא סוטה במילימטר מאסטרטגיית "מגנה קיצוניים משני הצדדים" הנלוזה שמישהו יעץ לו לאמץ, והתוצאות פתטיות (הדוגמה האחרונה: "אוהב את המוזיקה שלו, לא יודע מה קרה שם", בתגובה לראיון עם המתלוננת כנגד אייל גולן).

4. אבישי בן-חיים

כאשר פרצה המלחמה, בצעד מעורר הערכה ביחס לעצמו, המחולל הגדול של תיאוריית "ישראל השנייה המתוקה" גזר על עצמו שתיקה ופרישה מנוכחות במדיה. זו הייתה פרישה זמנית, שהסתיימה לרגל השקת ספר חדש שלו, אז צצה מחדש הגותו. ואז, בראיון לרוני קובן בכאן 11, התיאוריה והאיש שעשה על גבה קריירה התרסקו באחת. ניצב מול בחירה פשוטה – באיזה סל, מילולית, להכניס שמות, שהוצגו לו – הגמגומים וההיסוסים שלו לימדו שהכל היה כל הזמן רק תיאוריית גזע ישנה ולא-טובה.

5. טורקיה

כמה שהישראלים אהבו את טורקיה, הם הפסיקו לאהוב אותה בעקבות שיט המרמרה, וכמה שהישראלים חזרו לאהוב את טורקיה בשנים שלפני הטבח (יעד התיירות המוביל עבור ישראלים), כך הם ממש הפסיקו לאהוב אותה בעקבות השבעה באוקטובר. וזה לא היה מחויב המציאות, ראו את הקשרים החמים שנותרו עם המפרציות (חברות התעופה שלהם המשיכו לטוס לכל אורך התקופה). ההתבטאויות של ארדואן, שלא טרח להביע השתתפות בצער על הטבח, שימש כפטרון של תנועת החמאס, ומיצב את עצמו כלאומן ומגן המיליציות המזוינות הפלסטיניות, רק ליבו את המדורה. האם הישראלים יחזרו לאהוב את טורקיה ואת הטורקים – never say never.