העיתונאים והעיתונאיות שלא מביישים את המקצוע שלהם
1. רפי רשף
במשך הקריירה הארוכה שלו, עוד מאז ימיו כחייל בגל"צ, לרשף הייתה תדמית של מאמי לאומי, שבתוכניות הערב-המוקדם שלו מטביע את מרואייניו באמבט של אמפתיה ורגישות ("ואז אתה חוטף כדור. מה מרגישים ברגע כזה?"). מי שעוקבים אחריו ב-X/טוויטר יודעים שהוא כבר מזמן לא שם: הוא מרשה לעצמו להגיד בדיוק מה הוא חושב על דברים. השנה זה חדר לטכניקת הראיון שלו. יושבי קרנות ואולפנים שמגיעים כשהם מצפים למשיחה בדבש וסילאן מופתעים כאשר הם מתבקשים לעשות דבר פשוט: להסביר את הקלישאות הריקות שלהם. במהלך השנה גם נודע שרשף ועמית סגל (שדי השיל מעצמו סימני ממלכתיות אחרונים השנה) כבר לא. ואילו הדוגמה הטרייה ביותר, של ניר ברקת, כמעט מעוררת רחמים (אם ברקת היה ראוי להם, והוא ולא).
2. עדי זריפי
זריפי נוקטת שיטה דומה לזו של רשף. ההבדל הוא, שאין מאחוריה קריירה של ארבעה עשורים ומעמד טאלנט. אדרבה, ייתכן שאתם קוראים את השורות האלה ותוהים מי זו. האומץ שנדרש ממנה כדי להתעכב עם מרואיינים על פרטים ולא להניח להם לחרטט את הסאונד-בייטס שלהם מרשים אף יותר. כמו בדוגמה הזו מול השר המביש עמיחי אליהו שניסה לטעון כי היועמ"שית היא זו שהורתה על מעצר של השב"כ.
3. יולן כהן
סופגת אלימות משוטרים פעם אחר פעם או מתעקשת על העובדות מול ראש ממשלה שצועק עליה בשידור חי שהיא משקרת (ובכך משסה בה מייד את מכונת הטינופים של נאמניו ברשתות), כהן היא חיילת נוספת בצוות המצומצם של מי שלא שכחו מה תפקידם בכוח.
4. יאיר שרקי ומיכאל שמש
אפשר לחבוש כיפות גדולות, אפשר גם ללבוש ז'קט שחור וחולצה לבנה, אפשר להשתייך בלי ספקות או תירוצים ל"מגזר" כזה או אחר, ועדיין להיות בעל אינטגריטי מוצק. הצמד הזה, האחד בחדשות 12 והשני בכאן 11, ממחישים את זה יום אחר יום בפרשנויות, דעות וסקופים. שכוייח.
5. רביב דרוקר
שניים מתוך שלושת המשברים שבחרנו כבולטים בשנה החולפת היו תולדה של תחקירים שלו. אנחנו חושבים שזה די מבהיר מי האיש ומה פועלו.