במשך עשרות שנים אנחנו יהודי התפוצות התחבטנו עמוקות: האם מותר לנו לבקר את ממשלת ישראל? עכשיו, כאשר ישראל נסחפת הרחק ממורשתה הדמוקרטית, כאשר אנו רואים ישראלים שבורחים אלינו לגולה ולא להפך וכאשר החטופים נזנחים, כבר ברור לנו: משהו אצלכם חייב להשתנות
זה אלפי שנים שהזהות היהודית מעוצבת על־ידי זיקה עמוקה למולדת – לעתים מוחשית, לעתים רוחנית, אך תמיד הכרחית. כיהודי בן 52 ממוצא טורקי שנולד בבריסל ואב לשלושה, ישראל היוותה את ליבת קיומי. מסעי האישי החל בעשור בתנועת הבונים, נמשך דרך לימודים באוניברסיטה העברית, פעילות בתנועות סטודנטיאליות, ולבסוף עבודה במוסדות יהודיים. לאורך התנסויות אלה, ביקשתי למצב את עצמי כגשר – בין קהילתי לבין ישראל, בין יהודים ללא־יהודים – בניסיון להבהיר כי הציונות, בדומה להיסטוריה היהודית עצמה, נבנתה על מארג של סתירות.
אבני היסוד של תפישתי הציונית
אני מתויג לא פעם כ"יהודי בעל אוריינטציה שמאלית" מכיוון שאני מאמין כי תכליתה הסופית של הציונות היא להעניק ליהודים מולדת המתפקדת כדמוקרטיה יהודית בתוך גבולות מוגדרים. חזון זה מחייב קיומה של מדינת ישראל לצד מדינה פלסטינית – פשוט אין נתיב מעשי אחר. השקפה זו עיצבה את זיקתי לישראל לאורך חיי.
מאז האינתיפאדה השנייה (שפרצה בספטמבר 2000), העולם היהודי מתחבט בשאלה מהותית: באיזו מידה זכאים אנו לבקר את ממשלת ישראל הנבחרת בהליך דמוקרטי? הגישה הרווחת הייתה לרוב , כי ניתן להתפלמס "מבפנים" אך יש להציג חזית מאוחדת כלפי חוץ. "תמכו בישראל" הפכה למנטרה שלנו, שהתגלמה במעורבות במוסדות ציוניים דוגמת קרן היסוד ובהשתתפות בחגיגות יום העצמאות כחלק ממערך ההסברה הפרו־ישראלי.
השקפתי האישית הייתה תמיד נהירה: על ישראל להיות "אור לגויים" – ישות שחרף פגמיה, מושתתת על דמוקרטיה, סולידריות ותיקון עולם. עקרונות אלה מהווים את התשתית לזיקה שבין התפוצות לישראל.
בה בעת, אני סבור כי כאדם בן־חורין, לא רק שמוקנית לי הזכות אלא מוטלת עליי החובה להביע בגלוי את דאגותיי בנוגע למדיניות ממשלת ישראל הנוגדת את עקרונותיי. הרעיון כי על יהודי התפוצות לאמץ באופן עיוור כל החלטה המתקבלת על־ידי ממשלת ישראל היה תמיד קשה מנשוא עבורי.
מדוע לא לאמץ את שתי העמדות במקביל? לחגוג את ישראל שאני מוקיר תוך מתיחת ביקורת על היבטים שאני מוצא כמטרידים; לשהות בה את מרב הזמן האפשרי תוך הגנה על הערכים שמדינה קטנה זו מגלמת. גישה מאוזנת זו הנחתה את יחסיי עם ישראל עד שנת 2020.
שלושה רגעי מפנה היסטוריים
שלושה אירועים מכוננים שינו באופן יסודי את טיב היחסים בין יהדות התפוצות לישראל בשנים האחרונות.
הראשון היה מגפת הקורונה, שחסמה את כניסתם של יהודים נטולי דרכון ישראלי לישראל. בפעם הראשונה זה 35 שנה, נמנעה ממני האפשרות לשוב לישראל במשך שנתיים – התפתחות מזעזעת עבור יהודים רבים שהולידה תחושת ניכור. המגפה ניפצה את ההנחה כי כל יהודי רשאי להיכנס לישראל בחופשיות בכל עת. חוק השבות, הנגישות והקלות בנסיעה לישראל אפילו בעתות מלחמה – כל אלה הושעו באחת. הגבלה זו הולידה תסכול עמוק בקרב הקהילות היהודיות.
ישראל הותירה על כנן את מגבלות הקורונה עד שלהי 2022. בעוד החיים שבים לאיטם למסלולם, הופיע רגע מפנה שני: הרפורמה המשפטית שהוצעה על־ידי ממשלת נתניהו, וההפגנות ההמוניות שהציתה.
הקהילה היהודית הזעירה של פורטוגל חווה תמורה דרמטית. אך לפני עשור מנתה כאלף נפש בלבד אך מאז גדלה כמעט פי עשרה, כשמחציתה ישראלים, ששני שלישים מהם הגיעו לאחר ה-7 באוקטובר
בעבר, הדיונים בעולם היהודי התמקדו בעיקר בסכסוך הישראלי־ערבי וביחסים עם הפלסטינים ועם מדינות ערב השכנות. ואולם כעת, בפעם הראשונה מאז הקמת ישראל, היינו עדים למשבר פנימי שאיים לחולל תמורה יסודית באופייה של המדינה. כמו יהודים רבים ברחבי העולם, הייתי המום ואחוז תהייה. הבנת מהותו של ויכוח זה והשלכותיו על יהדות העולם דרשה זמן. ניצבנו בפני שאלה כבדת משקל: מה ביכולתנו לעשות? שהרי יהודי התפוצות אינם בוחרים את ממשלת ישראל; אין לנו ייצוג בכנסת. ובכל זאת, צביונה הדמוקרטי של המדינה נותר נדבך מרכזי בחזון הציוני.
התפתחות זו סימנה תמורה משמעותית ביחסים בין יהודי התפוצות לישראלים. התחלנו לתהות: האם לקולנו עדיין נודעת משמעות? האם יהודי התפוצות הודרו מהשיח על עתיד ישראל?
אני באופן אישי החלטתי כי לא אוכל להותיר את ידיי כבולות. בהתאם לעקרון הדיון הפתוח שאני דוגל בו, הצטרפתי לארגון המספק פלטפורמה אירופית לתמיכה במפגינים.
האירוע המכונן הראשון שלנו תוכנן ל-11 באוקטובר 2023. אולם ארבעה ימים קודם לכן התרחש רגע המפנה השלישי – אירוע שהכה בתדהמה את ישראל ושינה את פני העולם: ה-7 באוקטובר.
7 באוקטובר והשלכותיו
באותו בוקר, התעוררתי קצת אחרי השעה שש לקול צלצול טלפוני בלתי פוסק מלווה בהתראות אדומות. תוך צפייה בשידורי החדשות הישראליים, תפסתי במהרה כי אסון נורא מתרחש. ישראל – ישראל שלי – הייתה תחת מתקפה. כמו רבים אחרים, התקשיתי להאמין למראה עיניי.
לאחר הלם ראשוני של עשרים וארבע שעות, חשתי דחף עז לפעול – להתחבר מחדש עם עמיתיי הישראלים, לתור אחר דרכי סיוע. גייסנו במהירות כספים והפנינו אותם למוסדות רפואיים שונים ברחבי הארץ. המפגש המתוכנן שלנו ל-11 באוקטובר הוסב לעצרת המבקשת את השבת החטופים.
היה מאלף לעקוב אחר האופן שבו נציגים ישראלים בכירים מסוימים ניסו תחילה למנוע ממשפחות החטופים להיפגש עם גורמים אירופיים רשמיים, בטענה כי זהו עת להשיב לתוקפים כגמולם, ולא למשא ומתן על הפסקת אש לשם הבטחת שחרור החטופים. זיהיתי במהרה את הסתירה המובנית בין היעדים המקבילים של מיגור חמאס והשבת החטופים לחיק משפחותיהם בשלום.
ברם, בניגוד לחששותיי הקודמים בדבר התרחבות הפער בין ישראל לתפוצות, נגלה לעיניי מחזה שונה: ישראל נזקקה לתפוצות יותר מאי פעם, ותחושה מחודשת של אחדות עם התעוררה.
הגירה אישית ופרספקטיבות חדשות
בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר, רעייתי ואני החלטנו לעזוב את בריסל ולהעתיק את מגורינו לליסבון, פורטוגל. הופתעתי לגלות את מספר הישראלים שביצעו מהלכים דומים – לא מבריסל, אלא ישירות מישראל לפורטוגל. הגירה זו חוללה תמורה דרמטית בקהילה היהודית הזעירה של פורטוגל, שאך לפני עשור מנתה כאלף נפש בלבד אך מאז גדלה כמעט פי עשרה, כשמחציתה ישראלים, ששני שלישים מהם הגיעו לאחר ה-7 באוקטובר.
כיום, בעודי צופה בסכסוך המתמשך שהתפתח למאבק פוליטי, אני משוחח עם ידידיי בישראל מכל קצוות הקשת הפוליטית והחברתית – דתיים וחילוניים, ימין ושמאל, יהודים וערבים. כרבים אחרים, אני מוטרד מהמערבולת שאליה נקלעה ישראל. ישראל שימשה לא אחת כמעבדה פוליטית עבור העולם המערבי; נתניהו היה מחלוצי המנהיגים הפופוליסטיים שהשיגו הצלחה בדמוקרטיה מערבית. במובנים רבים, ישראל ניצבת בחזית המאבק על עתיד הדמוקרטיה בעולם המערבי.
כאשר אני עד לפולמוסים ולהמוני המפגינים ברחובות, עודני אוחז בתקווה. אולם ככל שהלחימה נמשכת, ככל שהחטופים נותרים בשבי, ככל שאנו נחשפים לרטוריקה קיצונית יותר מצד פוליטיקאים המתארים כיצד הם שואפים לעצב מחדש את ישראל בדמותם, התקווה הזו הופכת שבירה יותר ויותר.
עם אחד, בלתי נפרד
עובדת היסוד היא שאנו נותרנו עם יהודי אחד, בעל היסטוריה בת ארבעת אלפים שנים, המהווה אך שתי עשיריות האחוז מאוכלוסיית העולם. ואף על פי כן, אנו מהווים מטרה ליותר ממחצית מגילויי האלימות הגזענית בעולם המערבי. פשוט איננו יכולים להרשות לעצמנו את הקרעים הנוכחיים בקרב קהילתנו. מה שנחוץ לנו נואשות הוא מנהיגות – הן בישראל והן בעולם היהודי – וכעת, מנהיגות שכזו נדירה ביותר.
לאן פנינו מועדות
עבור יהודי תפוצות רבים, ישראל סימלה ביטחון – הבטחה לכך שתמיד תהיה לנו מגן ומחסה. חרף התקפות טרור תקופתיות, ישראל נתפסה כמקום הבטוח ביותר ליהודים לחיות בו. הייתה נחמה רבה בידיעה שישראל תהיה שם עבור כל יהודי בעת מצוקה.
היחסים בין ישראל לתפוצות ממשיכים להיות נתונים לתמורות דרך משברים והתחדשות. תחושת הביטחון, שיהודים ברחבי העולם חשו בעבר בזכות עוצמתה וחוסנה של ישראל, נפגעה באופן עמוק בעקבות אירועי 7 באוקטובר והשלכותיהם. בנייה מחודשת של יסוד ביטחון זה תדרוש זמן, סבלנות ומאמץ מתמשך.
מה שנהיר יותר מתמיד הוא שגורלה של ישראל יכריע במישרין את עתיד הקהילות היהודיות ברחבי העולם. משום כך בלבד, לקולותינו כיהודי התפוצות נודעת חשיבות יתרה. עלינו להשמיע קול ברור – לא רק בתמיכה בזכותה של ישראל להתקיים בביטחון, אלא גם בהוקעת מדיניות הממשלה הימנית הקיצונית הנוכחית המגבירה את הסיכון עבור החטופים, עבור אזרחי ישראל, ועבור יהודים בכל רחבי תבל.
תחושת הביטחון, שיהודים ברחבי העולם חשו בעבר בזכות עוצמתה וחוסנה של ישראל, נפגעה באופן עמוק בעקבות אירועי 7 באוקטובר והשלכותיהם. בנייה מחודשת של יסוד ביטחון זה תדרוש זמן, סבלנות ומאמץ מתמשך
יש לדחות את התפיסה המסורתית לפיה ביקורת מהתפוצות מחלישה כביכול את ישראל. נהפוך הוא: דווקא מפני שאנו חרדים כה עמוקות להישרדותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מוטלת עלינו החובה להשמיע קול כאשר פעולות ממשלתה מערערות את אותם יסודות ממש. הביקורת שלנו אינה נובעת מריחוק אלא מזיקה עמוקה – הכרה בכך שגורלנו שלוב זה בזה לבלי הפרד.
בעודנו ניצבים בפני אתגרים חסרי תקדים אלה, עלינו לזכות מחדש באותה צלילות מוסרית שקיימה את הקהילות היהודיות לאורך ההיסטוריה. משמעות הדבר היא לדבוק בערכינו גם כאשר – ובייחוד כאשר – הם נתונים תחת איום. רק באמצעות נטילת אחריות זו נוכל לסייע בהבטחת המשך קיומה של ישראל לא רק כמולדת פיזית אלא גם כמגדלור רוחני ומוסרי ליהודים באשר הם.
עם זאת, קיומנו לאורך הדורות היה בגדר פלא של ממש. הישרדותה של ישראל, מוקפת אויבים, אף היא בבחינת נס. לפיכך, אמונתי איתנה כי נס נוסף יתחולל, ויאפשר לישראל לחגוג את יובל המאה שלה הן כמדינה יהודית והן כדמוקרטיה משגשגת.
…