בתקריבים גרפיים, מבלי שאף פרט מחריד יתפספס, צילומי המוות של מנהיג חמאס יחיא סינוואר שודרו ללא טשטוש, ישר לתוך המסכים שלנו ושל ילדינו. מדוע מראות זוועה גרפיים הפכו למיינסטרים?
שני דברים אירעו לאחר ששככו הדי קרב היריות המקרי, שהתפתח כאשר חניכים צעירים בקורס מ"כים נתקלו בשלושה חמושים בין הריסות שכונת תל א–סולטן ברפיח. האחד: התגלה כי האדם רעול הפנים שמוטל מת בין שברי לבנים של אחד המבנים הוא מנהיג החמאס, יחיא סינוואר. והשני: זה היה האות למתקפת סנאף היישר לתוך ליבו של המיינסטרים.
את הצילומים הפלסטיים – ראש עם פגיעה חודרת מזוויעה, יד שכמעט נכרתה, אצבע שהוסרה כדי שהטביעה תיבדק במהירות בארץ – קיבלו מאות אלפים בהזרקה כפויה לתוך הוואטסאפ או הטלגרם שלהם. הדוד ששולח בקבוצה המשפחתית סטיקרים עם בדיחות קרש והסבתא ששולחת איחולי שבת שלום מעוטרים בוורדים קיטשיים הם בדיוק אותם האנשים שהפיצו בתוך שעות ספורות את הצילומים. כאילו שזה הדבר הטבעי בעולם. וזה לא נגמר שם: אותן תמונות, אפילו בלי עלה תאנה של פיקסול, שודרו במהדורות החדשות בטלוויזיה. היישר לתוך הסלון המשפחתי, שלעתים מתרוצצים בו ילדים קטנים. איך זה קרה? איך הציבור, ברובו, עיכל בקלות (שלא לומר: בתיאבון) את הצילומים הגרפיים?
כדי להבין, תשאלו את עצמכם כך: למה אנחנו לא מזדעזעים כשאנחנו רואים שלד, מומיה או פוחלץ? משום שאנחנו מפתחים הזרה. זה לא אדם, זה לא בעל חי, זו לא גופה של אדם שחי וחשב וחלם לפני אלפי שנים – אנחנו חווים דימוי. כך גם ביחס לאויבים. זה לא סינוואר, זה הדימוי של סינוואר. זה דימוי המפלצת, לא אדם. ואם הוא לא אדם אלא מפלצת, אז צריך להשמידו. לכן, הצילומים הפלסטיים של סינוואר נועדו לשווק דימוי – של מפלצת, ומפלצת היא לא אדם, ואם היא לא אדם, אז אנחנו לא נחרדים.