קו מפריד עליון

בני גנץ (או כך לא תאבדו ברגע את שמכם הטוב)

בני גנץ, עד לא מזמן התקווה הגדולה של מחנה גדול בישראל, יוצא חבוט וחבול אל "הריקוד האחרון". גם פוליטיקאים צריכים להבין: הדמות שהם משווקים לבוחרים, צריכה להיות תואמת את הסחורה שהם נותנים – ויש גם מי שקלטו את זה כבר

בורסת השמות של הכנסת הבאה גועשת. רשימות קמות ונופלות, מועמדים פורחים כפטריות אחרי הגשם. מאיר גולדברג שורר ש"אימפריות נופלות לאט". וזה נכון, באופן טיפוסי הן נופלות לאט (תשאלו את מפלגת העבודה). אבל מעטות האימפריות שקמו ונפלו מהר כמו אימפריית בני גנץ, ו"כחול לבן" כמותג שבראשו הוא מוסיף לעמוד. במשך שלוש מערכות בחירות רצופות, שבהן נתפסו כמובילי האלטרנטיבה השלטונית, גנץ וחבריו ל"קוקפיט" (אשכנזי, לפיד ויעלון), ביססו את עוצמתם, עם מספר מנדטים שלא נראה מאז 1996 בקרב הדו-גושי כפי שהיה. הזיכרון מתעתע, אבל בתחילת משבר הקורונה, מרס 2020, ארבעתם עוד היו מאוחדים. מאז גנץ איבד את שלושת הבנים, והוא אחד העצובים בעיר. מסביב חברים כאויבים באים ואומרים לו "זמנך עבר", ובינתיים, הוא לא זז. הקיסר בכלל שותת דם מבוגד אחר לתפיסתו – אבי ניסנקורן, שר המשפטים בממשלת הרוטציה (שכמובן לא התממשה), שעבר לחממה של חולדאי. אפשר לחוש חמלה ואפשר שלא, אבל אין עוררין על כך שהמקרה של גנץ אכן עצוב במיוחד.

גנץ הושק לציבור ככוכב. נאה, גבוה, חזק, מה לא אמרו עליו. "רבין הבא"? עובד. ערב יציאתו לדרך עם "חוסן לישראל", שהפכה לגרעין שלו ב"כחול לבן", עצר מחנה המרכז-שמאל את נשימתו בהתרגשות. רמטכ"ל לשעבר, נאה קלסתר, אדם מרשים ורב זכויות, שמסמן כמטרה להפיל את שלטון נתניהו.

ואז החלה מתקפת הנגטיב על גנץ ועל אישיותו. מטרתה הייתה לערער את הלגיטימיות שלו כמועמד לראשות ממשלה. גנץ מצידו התפרק מול המתקפה האכזרית. כשפתאום מספרים שהטלפון שלו נפרץ על-ידי האיראנים, צצה רכילות על המאהבות שמנהלות אותו, קוראים על היועצים שלו שבגדו בו, בריאיונות הוא עושה פדיחות ומתברר שהוא כבד פה וכבד לשון. וכמובן, לא הזיקה העובדה שהתנהלותו בעולם האמיתי הייתה ברמה של מתמחה לעוזר פרלמנטרי – החל מהפרת הבטחת הבחירות המרכזית שלא לשבת תחת ראש ממשלה עם כתבי אישום, דרך שורת ההשפלות שעבר מצד נתניהו, ועד הנכונות להפר הבטחות נוספות לשמירה על מערכת המשפט.

המקרה העצוב של גנץ שוב מוכיח, שאפשר לבנות מוניטין בחיים שלמים ולאבד אותם ברגע.

למה זה קורה? בגלל ניהול רשלני של המופשט.

הרי (לרוב) אדם לא ימהר להמר על כל הונו, שאותו הוא צבר לאורך חיים שלמים, אז מדוע הוא שש לוותר על הנכס הגדול ביותר, המוניטין שלו? רק כי מדובר בנכס בלתי כמית?

הרי כי כן, שיקום השם הציבורי משול לטיפוס על קיר משומן בידיים חשופות. האשראי שאבד, נדיר שחוזר. ועוד יותר מכך, אשראי שבוזבז צובע גם את העבר בצבעים אחרים. תשאלו את אהוד ברק. גנץ מודיע כי יתמודד גם בבחירות האלה, ונדמה שהוא מוסיף ומכפיל את ההימור, כדי להישאר ברחבה. זה הריקוד האחרון שלו.

לעומת גנץ, ניסנקורן מלבלב. האיש הזה נתפס בבואו למערכת הפוליטית כחיוור, אפור, ויתרה מכך – נטל אלקטורלי על מפלגת כחול-לבן. בליכוד לא היססו להשקיע בו משאבים לא מבוטלים ולהתריע מפני האפשרות שיו"ר ההסתדרות לשעבר עלול להפוך לשר האוצר. פעם סדין אדום, תמיד סדין אדום. או שלא.

אבל ניסנקורן נולד מחדש בממשלה הדו-ראשית קצרת הימים. ניסנקורן נולד מחדש בציבוריות הישראלית כשר משפטים, כזה שנלחם להגנת שלטון החוק, מסתער על כל ניסיון של נתניהו ואנשיו לשנות את כללי המשחק במערכת המשפט, ולא מוותר מול כל הפרה, קלה כחמורה, של ההסכם הקואליציוני. גם בריאיונותיו, קשה היה לפספס את הרעל שבין עיניו והסכין בין שיניו, ולכן הצטייר שכך הוא גם בא לעבודה, ללא מורא – בשונה מגנץ כי העיד שהוא מתקשה להתעורר בבוקר כדי ללכת לבית הספר.

בדיוק כמו גנץ, אך להיפך – אדם שקנה את עולמו צובע את העבר בצבעים אחרים. כאילו מחווה לציבור בחיוך דק: זוכרים כשלא הערכתם אותי בתפקידי הקודמים? עכשיו אתם מבינים?

Photo‭: ‬Eyal Nevo | ‬creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0/deed.en| ‬Edited by Unik