העולם כולו נגדנו, וישראל היא המדינה השנואה בעולם. ראש הממשלה ושר הביטחון מואשמים בפשעי מלחמה בבית הדין בהאג, וכנף ציון, ואפילו לא זנב ציון, לא יכולים לנחות ברבות ממדינות אירופה והעולם.
המציאות העגומה הזאת, שבה חלק גדול מהעולם שינה את התפיסה שלו כלפי ישראל – מסטארט-אפ ניישן לפאק-יו ניישן, היא לחם חוקנו בשלוש השנים האחרונות, וגם בזה עסקנו לא מעט, וחזרנו ותהינו מדוע הדיון הזה כמעט שלא נוכח בתקשורת, באקדמיה, או בכל זירה ציבורי אחרת (על הכנסת ויתרנו מראש).
מה שכן, מאז פריצתה של מלחמת שבעה באוקטובר, כשהעולם כולו נגדנו – מדרום אפריקה ועד אירלנד – ידענו שיש על מי לסמוך. יכולנו לשאוב עידוד מהתמיכה האמריקנית, הידידה הגדולה שלנו, המשענת האסטרטגית, השותפה הגדולה למלחמת איראן הראשונה והשנייה, וזו שהפכה לחממה של הטכנולוגיה העלית בישראל. תמיד ידענו, שלא משנה איזה ממשל ייבחר – כולם יהיו "בעדנו", ותמיד ידענו, שלא משנה מה יקרה – הציבור האמריקני "מאחורינו", בזכות הערכים המשותפים, הסדרות שכולנו רואים בנטפליקס, הקהילה היהודית והישראלית המשפיעה, והמבטא האמריקני המשותף – שלהם, ושלנו (בחלום).
והנה, גם באמריקה, מה שהיה, הוא כבר לא הווה, וחמור יותר ייתכן שבכלל לא יהיה.
הנה,
בסקר שערכו באחרונה פרופ' סיון הירש-הפלר ופרופ' גלעד הירשברגר מקבוצת המחקר "תמרור- פוליטוגרפיה" בקרב החברה האמריקאית לפני ההסלמה מול איראן, מתקבלת תמונה בה הנתונים מורכבים הרבה יותר מהססמאות הפוליטיות. מצד אחד, כמחצית מהאמריקאים רואים בהקמת ישראל חזרה של העם היהודי לארץ אבותיו. מצד שני, רק 46% סבורים כי ישראל היא דמוקרטיה, וכ-39% כבר מגדירים אותה מדינת מתנחלים קולוניאליסטית.
הלאה בתיקוף תחושות הבטן: לפי סקר גאלופ, 41 אחוז מהאמריקנים מזדהים יותר עם הפלסטינים, ורק 36 אחוזים עם ישראל, וזה כבר נתון מרעיש. גם התמיכה במדינה הפלסטינית נמצאת בשיאה. במילים פשוטות: התמיכה בישראל קיימת, אך היא כבר איננה אוטומטית. יתרה מכך, היא הולכת ודועכת בקרב הדמוקרטים ובקרב הצעירים – שם השיעור נוטה במובהק לרעת ישראל והישראלים.
לזה כבר אפשר להוסיף את התמיכה הנמוכה במלחמה באיראן, נמוכה יותר מכל מלחמה שאמריקה יצאה אליה מאז תחילת המאה ה-20. איך זה קשור לדיון שלנו? כי חלק משמעותי בציבור האמריקני סבור (לרבות מזכיר המדינה רוביו; וג'ו קנט, מנהל המרכז ללוחמה בטרור, שהתפטר), כי נתניהו תמרן את טראמפ למלחמה באיראן, כפי שהפעיל לחץ ציבורי משמעותי על הנשיא בוש בזמנו, כדי שיפלוש לעיראק (בתואנה הכוזבת, כי בעיראק יש נשק גרעיני).
ואיך כל זה קשור לאנטישמיות? לאורך המלחמה, התקשורת מהזרם המרכזי בישראל וכמובן גם מי שקרויים כאן בטעות "שליחי ציבור" הסבירו כי הקריסה במעמד ישראל בעולם היא תולדה של אנטישמיות (ודאי שלא היו יכולים להסביר מדוע מעמד ישראל נסק בשנות התשעים ועד אמצע העשור הקודם).
אנחנו טוענים, שלפחות בארה"ב, תופעה אחת מזינה את התופעה השנייה. זה קורה כאשר התקשורת האמריקנית לא מפסיקה לדבר על מעלליהם של המגה-עבריינים הארווי ויינשטיין וג'פרי אפשטיין, ובעיקר על הרשת החברתית הקלוקלת שטווה סביבו אפשטייין (מביל גייטס הנוצרי ועד נועם חומסקי היהודי); זה קורה גם ביחס לחתן ג'ראד קושנר, שבוחש בכל זירה אפשרית, מה שלגמרי לא מזיק לעסקי המשפחה; והיא עוסקת גם בתורמת הגדולה מרים אדלסון (ולפני כן, בעלה המנוח), שמממנת חלק לא קטן מהקמפיינים הפוליטיים של טראמפ. כל אלה הם חומר בערה עבור השוליים נותני הטון של המפלגה הרפובליקנית (כמו טאקר קארלסון) שכבר לא מהססים לגלות נימה אנטישמית ביחס לקהילה היהודית בארה"ב, לקשר שלה עם ישראל, ובכלל מחיים את תיאוריית הקונספירציה היהודית ברחבי העולם.
רגע, זו אמריקה "שלנו", מה לה ולאנטישמיות? איך כל זה קרה?
אז זהו, שלאחר מלחמת העולם השנייה, האנטישמיות הממסדית בארה"ב דעכה משמעותית. לפי מדדי הליגה נגד השמצה (ADL), בשנת 2014 – ממש לא מזמן – הגיעה השנאה ליהודים לשפל היסטורי של 9% בלבד, כן, זו היתה תקופת נשיאותו של ברק אובאמה.
החל מ-2015, הקיטוב הפוליטי בארה"ב החזיר את השדים הישנים לרחובות, עם אירועים אלימים כמו הצעדה בשארלוטסוויל (2017) והטבח בפיטסבורג (2018) שסימנו זינוק באנטישמיות מהימין הקיצוני, בעוד שבקמפוסים החלה להתגבש אנטישמיות במסווה של אנטי-ציונות.
מתקפת חמאס והמלחמה שבאה בעקבותיה ב-2023 היוו נקודת מפנה של ממש, ששברה את הטאבו החברתי על שנאת יהודים. לפי נתוני מרכז הקיצוניות של ה-ADL, חלה עלייה של מקרוב לאלף אחוז(!) במספר התקריות האנטישמיות מאז 2014 (הטרדות, ונדליזם ותקיפות). לראשונה מזה עשורים, האנטישמיות הפכה לנושא יומיומי בוער בשיח הציבורי, כשהיא מתודלקת על ידי תמונות מהמלחמה וקמפיינים ברשתות החברתיות.
אבל המאפיין המדאיג ביותר של 2026 הוא היפוך הפירמידה – בעוד שבעבר האנטישמיות אפיינה אוכלוסיות מבוגרות ופחות משכילות, מחקרי Pew Research Center מצביעים על כך שצעירים (דור ה-Z) מחזיקים בדעות שליליות כלפי יהודים וישראל בשיעור גבוה משמעותית מהוריהם. נכון להיום, שיעור האמריקאים המחזיקים בדעות אנטישמיות מובהקות מוערך בכ-24% עד 27%, זינוק של פי שלושה לעומת העשור הקודם. האנטישמיות המודרנית משלבת תיאוריות קונספירציה מהימין (כמו "ההחלפה הגדולה") עם אידאולוגיית "המדכא מול המדוכא" מהשמאל הפרוגרסיבי, המדירה יהודים ממרחבים חברתיים.
איך נראה ההיזון החוזר בין ישראל לבין אנטישמיות? "לראשונה בתולדות דו"ח המעקב (Audit) של ADL – שנוסד כבר ב-1913, תקריות אנטישמיות הקשורות לישראל או לציונות מהוות את הרוב המוחלט של כלל התקריות שדווחו (58%) – נתון מדאיג של 5,452 מקרים, בהשוואה ל-3,162 בשנת 2023. הסבירות להתרחשותן של תקריות אלו בקמפוסים של מכללות ואוניברסיטאות הייתה גבוהה פי שניים.
בפועל, אפשר לראות בנתונים – שיעור האוחזים בדיעה שלילית על ישראל נמצא בשיא של כל הזמנים, וגם שיעור האנטישמיות הוא בשיא של כל הזמנים – ודאי מאז מלחה"ע השנייה. זה חמור במיוחד, כיוון שמי שמוביל את המגמה אלה הצעירים, שסביר שיובילו את הפוליטיקה האמריקנית בעשורים הבאים.
לישראל אין שותפה אסטרטגית כרגע בעולם, מלבד ארה"ב, ומה שנדמה עכשיו כמהלך צבאי משותף, וטייסים שמפציצים כנף אל כנף, עלול להתברר כשירת הברבור של השותפות עם אמריקה. הסכנה הזאת אסטרטגית פי אלף יותר מכל מדען טילים שמחוסל, בטהראן; מנהיג דתי בביירות; או סמל אפסנאות של החמאס בעזה.
כדי להתמודד איתה צריך להבין את ההיזון החוזר שבין התופעות, ולהתחיל לפרק אותו – ישראל חייבת להפסיק לעסוק ב"הסברה", באמצעות "מסבירנים" (עיינו ערך), שהם לא יותר מבובות פיתום עם קרדיט, ולגעת בשורשי ההתנגדות אליה, ולא בסימפטומים.
תודה על ההקשבה.
————–
נ.ב.
חג שמח מאיתנו היוניקים:
