גילינו שהמשק הישראלי מסוגל לספוג מכה אחר מכה, אבל ממשיך לתפקד
ישראל היא מדינה של אנשים צעירים. קרוב למחצית האוכלוסייה היא בת 35 ומטה. וזה אומר, שמסתובבים פה הרבה אנשים שלא חוו את הימים שאחרי מלחמת יום הכיפורים. אז נרכיב על קצה החוטם משקפיים של זקנים, ונספר לכם על איך זה היה פעם: ראשית, המדינה הכניסה את הידיים לכיסי המכנסיים שלה, ראתה שיש שם רק כדורי מוך מהמייבש (אה, בעצם עדיין לא היו אז מייבשים) ואז אמרה לתושבים: יש'ך עשר שקל לאוטובוס לבאר שבע? תלוו לי, בפקודה.
על כל אחד הוטל "מלווה מלחמה". פעמיים. פעם אחת בכפייה, ופעם אחת בהתנדבות. בארץ, הטנקים, הנג"משים והמשאיות רוקנו את מאגרי הדלק. בעולם, פרץ משבר נפט כתוצאה מחרם של מדינות המפרץ. המדינה נאלצה להטיל על כל רכב איסור לנוע באחד מימות השבוע. המשק נכנס לתקופה שנקראה "העשור האבוד". רק ב-1985, בתוכנית הייצוב של פרס ומודעי, התחלנו לצאת מהבוץ.
וכל זה קרה כתוצאה ממלחמה של שלושה שבועות. אנחנו נמצאים במלחמה כבר שנה. אז צאו וראו עד כמה המשק שלנו מחזיק מעמד. הוא שורד את הוצאות המלחמה ואת ההוצאות המאמירות על ייצור נשק ותחמושת (משום שמעכשיו, לא כולם ימכרו לנו). הוא שורד הורדות סדרתיות של הורדות דירוגי אשראי. הוא שורד פגיעה נוראה בעסקים עצמאיים, בהשקעות זרות בהייטק, בתיירות שנפגעת, וגם את הפילפילון שבחדר: תפיסות, איך לומר, מעניינות, של הממשלה לגבי חלוקת תקציבים סקטוריאליים.
יהיו אתגרים כבירים בדרך. זה בטוח. לא מופרך להניח ששוב, כמו ב-1973, יכניסו לנו את היד לארנק. אבל אנחנו מגיעים לשם עם משק חי ונושם. בינתיים.