הכישלון של הקמפיין הזה עלה בדם
הקמפיין להשבת החטופים לא הצליח לסדוק את חומת הרשעות של הקואליציה. הזהירו שהפקרת החטופים למותם תקעקע את החוזה הבלתי כתוב בין האזרחים למדינה. אז הזהירו. האדישות ניצחה
שנה ושלושה חודשים לאחר מתקפת החמאס הנוראה על יישובי הדרום וחטיפת 251 בני אדם – עדיין אין עסקה להשבתם. הסקרים מראים באופן עקבי שיש בציבור רוב עצום שתומך בעסקה כזו, אבל הישראלים אדישים ושותקים, והקולות של אלה שבעיניהם החטופים הם אויב שנוא לא פחות מחמאס נשמעים חזק יותר בתקשורת שמיהרה ליישר קו עם דוברי הצבא והממשלה. הישראלים הוכיחו שהם אנשים סתגלנים שהופכים אפילו את הטירוף הקיצוני ביותר לשגרה אפורה. במבחן התוצאה, זעקות הייאוש המרות של הורים שיקיריהם נמקים במנהרות טחובות וקרות לא מזיזים שריר בפני הציבור.
איפה הם טעו? עוד ב-2023 – בחודשיים-שלושה הראשונים לטבח, שעה שהשופרות עוד לא קיבלו את ספר התווים שלהם, התמקד הקמפיין בהשפעה בעולם, עם קמפיינים של מיליונים באמריקה ואירופה. אפילו הסיסמה היתה באנגלית – Bring Them Home. למה לעזאזל!? הרי ההיסטוריה הישראלית לימדה אותנו שרק ממשלת ישראל עושה עסקאות לשחרור שבויים וחטופים, ורק עליה צריך להפעיל את הלחץ. בנוסף לזה, הקמפיין גם שגה מרות בכך שלא טרח להפריך את השקר הדו"צי, כאילו הלחץ הצבאי ישחרר את החטופים, שעה שניתן היה להבין מהרגע הראשון שההיפך הוא הנכון. פספוס חלון ההזדמנויות, ואיתור האסטרטגיה הנכונה זמן רב מדי לאחר חלון ההזדמנויות (וגם זה, בזכות עינב צנגאוקר ואלי אלבג, ולא בזכות ניהול הקמפיין) בעצם חרצה את גורלם של רבים מהחטופים לשבט, עד כדי כך.