אנחנו למדנו ולימדנו שהדימוי שלך צרוב בך. שקל יותר לפשוט את עורו של מישהו, מלהשיל מעליו דימוי ציבורי שדבק בו. והנה, באה העת הנוכחית, ומדגימה שהדימוי שלך – אותו מוניטין שצברת כל חייך – הוא לא יותר ממסכה שניתנת להשלה.
לא נעים למדינת ישראל לנהל משא ומתן עם רב מרצחים, סגנו של סינוואר, מאדריכלי ה-7 באוקטובר ומי שניצל בנס מהתנקשות בקטאר? אין בעיה, מעכשיו חליל אל חיה הוא טיפוס מתון, מרצה כמעט, מוביל המשלחת לחיפוש חטופים-חללים ברצועה, ומי שהצהיר שחמאס ימסור את כל סמכויות הניהול ברצועה לוועדת ניהול בינלאומית, כולל בנושאי הביטחון. יום חדש, דימוי חדש: טיפוס זורם ורודף שלום.
מוחמד בן סלמאן של סעודיה נודע בעולם כמי שעמד מאחורי הירצחו וביתור גופתו של העיתונאי הסעודי ח'אשוקג'י? אין בעיה, MBS מארח את טראמפ ומעמיד מולו מאות אנשים שמחלים את פניו, ואף יוצא למסע בארה"ב ובמקומות נוספים בעולם, תוך שהוא משווק את סעודיה החדשה והמתקדמת.
המורד מאל קאעידה, אבו מוחמד אל-ג'וּלַאנִי, נלחם נגד האמריקנים בעיראק והקים את סניף התנועה בסוריה, עד שאמריקה הכריזה עליו כעל טרוריסט עולמי, והציעה על ראשו פרס של 10 מיליון דולר? עזבו אתכם, זה כל כך 2017. עכשיו הוא אחמד חוסין א-שרע, ועם חליפות מעודכנות הוא התקווה הלבנה הגדולה של סוריה.
אנחנו כבר בגיל שבו אנחנו סופרים חריגות בבדיקות הדם, לכן חשבנו שראינו הכול, עד האירוע שממחיש יותר מכל את השינוי הזה, כאשר טראמפ פגש את ממדאני בחודש שעבר, לאחר בחירתו של ראש העירייה הצעיר של ניו-יורק.
מול המצלמות, בחדר הסגלגל, ניצב ממדאני בצייתנות מאחורי טראמפ, בזמן שנשיא ארה״ב מתאר מחויך את הפגישה הטובה והפרודוקטיבית שהיתה להם. רק שלושה שבועות קודם לכן, ממדאני כינה את טראמפ "פשיסט", "רודן" ו"נער הפוסטר של בעלי בית מושחתים". מהצד השני, תומכיו של טראמפ כינו את ממדאני ג׳יהאדיסט מוסלמי, וטראמפ כינה אותו בשלל כינויי גנאי, ביניהם הלהיט הקלאסי ״קומוניסט״, שהוצמד לשמו בחן טראמפי אופייני ״קומי-מאמדני״. והנה, לפתע טראמפ מכתיר את ממדאני, במהלך מסחרר של מיתוג מחדש, בתור ״מר מחירים שווים לכל נפש״. כשממדאני מוסיף משפט על ״אהבה והערצה משותפת״, הנשימה נעצרת ומשתחררת רק כשהוא מוסיף את המלים ״לעיר ניו יורק״. לרגע חשבנו שכבר לגמרי איבדנו אחיזה במציאות. ובכלל, אתם חייבים לצפות בסרטון הזה, הוא יותר טוב מכל מלה שנכתוב בנושא (ועדיין נכתוב).
איך כל זה קרה? הרי כשמשה דיין נכנס לממשלה של בגין ב-77, ציבור שלם שפשף את עיניו בתדהמה. ודיין לא באמת השתנה, הוא היה אותו דיין, עם אותה רטייה ותאווה לשוד עתיקות. הרי תמיד סיפרו לנו שדימוי הולך איתנו לקבר, ומרגע שתויגנו כחתולים בכיינים ומפונקים, איש לא יקנה את זה שאנחנו בעצם נמרים טורפים.
והנה, בעידן הפוסט-אמת, שבו כל דבר יכול להתפרש לכאן או לשם, משדרים לנו האנשים שמחליטים על גורלנו, כי שום דבר כאן לא באמת ברצינות, אולי פרט לצרכים שלהם. ואם העמדה שלהם לא מוצאת חן בעינינו, אז יש להם אחרת. כך, גם הדימוי הפך לנזיל, כמו שהאמת הפכה לנזילה. רק תוצאות המעשים שלהם מוסיפות להשפיע עלינו, ותסמכו עליהם שהם יספרו לנו כמה שהכול טוב, הרבה יותר טוב, ועוד יותר טוב.
