בעוד מנהיגי האזור ממשיכים לקיים קשרים עם ישראל, דעת הקהל הערבית מתרחקת – והמחיר עלול להיות כבד. ד"ר שירה עפרון מציעה לישראל לאמץ שיח חדש, להיפרד מהתפיסה של "העולם הערבי" כמקשה אחת, ולבחור ביוזמה, פיוס והבנה אזורית כדי לנצל את חלון ההזדמנויות האסטרטגי שנפתח
הקיום של ישראל הוא כבר מזמן עובדה מוגמרת עבור מדינות ערב. מצרים וירדן חתמו זה מכבר עם ישראל על הסכמי שלום יציבים ואליהן הצטרפו איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן במסגרת הסכמי אברהם. קווי התעופה אל המפרץ עובדים מסביב לשעון, והתיירים הישראלים מיהרו לאמץ את האטרקציות החדשות והחליפו בשמחה את הטובלרון המסורתי בשוקולד דובאי. ערב ה-7 באוקטובר נראה היה שישראל קרובה מאוד להצטרפות של מדינות נוספות להסכמים, ובראשן סעודיה.
השבעה באוקטובר היווה קו פרשת מים גם עבור העולם הערבי. המתקפה החזירה את הסוגיה הפלסטינית לשולחן, ומנעה הסכמים נוספים שיעקפו אותה. ד"ר שירה עפרון, חוקרת לענייני הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ראש המחקר ב-Israel Policy Forum, ויועצת במכון ראנד, מציעה שראשית, כדאי לישראל להתחיל לדבר אחרת על "העולם הערבי". אין מדובר בגוש מונוליטי אחד, וקיים פער בין ההנהגות האותוקרטיות והמלוכניות של העולם הערבי לבין הציבור, שחשוף לאמצעי התקשורת הכלל-ערביים, שמשדרים מסביב לשעון את המתרחש בעזה. בניגוד למה שמקובל לחשוב, משטרים מלוכניים ואותוקרטיים תלויים מאוד בדעת הקהל, גם אם הבחירות לא מתקיימות, או שמתקיימות באופן סימבולי.
ד"ר עפרון, מה ישראל מסמלת היום בעולם הערבי?
"העולם הערבי מגוון מכדי לאפיין אותו באופן אחיד. ישראל כבר איננה "האויב מספר אחת", אך ודאי לא נתפסת כשותפה טבעית. הסכמי אברהם סימנו מפנה – ניסיון ליחסים חמים בין ישראל למדינות כמו איחוד האמירויות, עם דגש על שיתוף פעולה כלכלי ותרבותי, בניגוד לשלום ה"קר" עם מצרים וירדן. חשוב לזכור: חלפו כבר 46 שנה מהסכם השלום עם מצרים, וזה די מדהים שככל הידוע לא התקיימה אפילו שיחת טלפון בין א-סיסי לבין נתניהו מאז השבעה באוקטובר (וגם הרבה לפני), שלא לדבר על פגישה, או ביקור. השלום הזה נשאר קר, כמעט נטול מגע אישי. לכן בהסכמי אברהם הושקעו מחשבה ומאמץ לייצר שלום בין העמים עצמם – הייתה תחושת אופוריה, מסר של "כולנו בני אברהם", במיוחד עם האמירויות שהביעו נכונות לקשר עמוק ומשמרים קשר עמוק עם ישראל למרות המלחמה, אך במבחן דעת הקהל, התמיכה נותרה נמוכה. סקר Arab Barometer הראה כי במדינות ערביות רבות הציבור אינו תומך בנורמליזציה עם ישראל. אירועי ה-7 באוקטובר חידשו וחיזקו את הדימוי השלילי: בעוד שישראל רואה עצמה כקורבן, בעולם הערבי היא נתפסת כבריון אזורי. אמנם לרבים ממנהיגי האזור יש סדרי עדיפויות אחרים, והם ממשיכים את הקשרים עם ישראל, בדרך רשמית או לא רשמית, הרי שדעת הקהל שמעולם לא היתה פרו-ישראלית במיוחד, כעת מקשה על פיתוח היחסים באופן פומבי".
כיצד נתפס המחדל של 7 באוקטובר והתגובה הישראלית אליו בזירה האזורית?
"ה־7 באוקטובר התקבל בזעזוע עמוק בעולם הערבי. מדינות רבות, שאינן אוהדות את חמאס, הופתעו לראות את ישראל – שנחשבה לאיתנה ובעלת יכולות ביטחוניות וטכנולוגיות – מותקפת בצורה כה חמורה. מעבר ליכולות הצבאיות, ישראל תמיד זכתה להערכה גם בזכות לכידותה החברתית, שהתערערה לפני המחדל. עם זאת, התגובה הצבאית הישראלית, שכללה מבצעים מוצלחים ופגיעה משמעותית בחמאס, בחיזבאללה, ובאיראן, והובילה בעקיפין לנפילתו של בשאר אסד בסוריה, החזירה לישראל את מעמדה האסטרטגי. יחד עם זאת, המשך הלחימה והמסרים העמומים לגבי תפיסת שטחים בעזה וסוריה מבלבלים את האזור ואף מעוררים דאגה – האם ישראל מתכוונת להתרחב? להחזיר התנחלויות לעזה? כמו כן, תוכנית ה״ההגירה מרצון״ של עזתים מעוררת דאגה לגבי נכבה נוספת שתשפיע עליהם, במיוחד במצרים ובירדן – כל מדינה והנושאים שחשובים לה. במקום שינוי פרדיגמה, נוצר מתח חדש בין הערכה לבין חשש".
"למרות שמדינות ערב רבות אינן דמוקרטיות, דעת הקהל משפיעה בפועל על קובעי המדיניות, במיוחד במדינות עם אוכלוסייה צעירה כמו סעודיה. מוחמד בן סלמן, לדוגמה, מקיים סקרים תכופים כדי לעקוב אחר הלך הרוח בציבור"
האם יש שיח פנימי אמיתי במדינות ערב על המורכבות של הסכסוך, או שהשיח הציבורי מיישר קו עם הנרטיב הפרו־פלסטיני?
"במצרים וירדן יש יותר ידע, במיוחד בשל הקשר הישיר לאוכלוסייה הפלסטינית, אך במדינות כמו ערב הסעודית, בחריין ואיחוד האמירויות – הידע מוגבל מאוד, ואף מכוני המחקר שם כמעט שאינם עוסקים בסוגיה הפלסטינית. השיח המקצועי קיים, אך מצומצם וחסר תשתית של ידע אמיתי. קיימת אמפתיה כלפי העם הפלסטיני, אך לא כלפי ההנהגה שלו, הנתפסת כמכשול לאזור. אף שהנושא נדחק מהשיח לאורך השנים, השבעה באוקטובר החזיר אותו למרכז, מתוך רצון לשמר מידה של כבוד וזהות לפלסטינים".
עד כמה דעת הקהל בעולם הערבי משפיעה בפועל על קובעי המדיניות?
"למרות שמדינות ערב רבות אינן דמוקרטיות, דעת הקהל משפיעה בפועל על קובעי המדיניות, במיוחד במדינות עם אוכלוסייה צעירה כמו סעודיה. מוחמד בן סלמן, לדוגמה, מקיים סקרים תכופים כדי לעקוב אחר הלך הרוח בציבור – יותר מכל מנהיג אחר בעולם. הוא עצמו הצהיר שדעתו האישית אינה רלוונטית מול רצון הציבור, ולכן מהלכים מדיניים רגישים, כמו נורמליזציה עם ישראל, יתממשו רק כאשר לא יפגעו במעמדו הפנימי. הציבור ברובו אינו פרו־ישראלי, ולכן דעת הקהל מהווה שיקול מרכזי בעיצוב מדיניות החוץ – גם תחת משטרים שאינם נבחרים. מנגד, השיח לגבי מה הסעודים רוצים והאם אפשר לקדם נורמליזציה למרות המלחמה, אינו קונסטרוקטיבי. במקום זאת, כדאי שנחשוב איך מתעלים את הרצון של המנהיגים לפתור את הבעיה הזאת ולראות איך רותמים את העולם הערבי לתמוך באינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל שאינם שונים משלהם. בדיוק כפי שהמלחמה שהתחילה בעזה ונהפכה למלחמה אזורית הוכיחה – פירוק חמאס מנשקו, החלשת האחים המוסלמים, ורפורמות משמעותיות של הרשות הפלסטינית ולחץ עליה לקבל פשרות. בו-בזמן, חשוב להציג לישראל ולישראלים את פירות השלום, וגם איך ניתן להגיע להסכמים אזוריים נרחבים, כחלק בלתי נפרד מיישוב הסוגייה הישראלית-פלסטינית".
מה יכול להיות הצעד המפתיע ביותר שישראל תנקוט, כזה שישנה את השיח האזורי?
"מהלך שובר תבנית מצד ישראל – כזה שיכול לשנות את השיח האזורי – יהיה כל צעד מהותי כלפי פתרון הסוגיה הפלסטינית. לאורך השנים, פריצות דרך מדיניות מול העולם הערבי התרחשו כשנושא זה היה במוקד, כמו בוועידת מדריד או אוסלו. אפילו הסכמי אברהם התאפשרו כי ישראל התחייבה להימנע מסיפוח שטחים מעבר לקו הירוק. למרות ששלום מלא אינו צפוי כעת, הצהרה ישראלית כנה על נכונות להיפרד מהפלסטינים, ולא לשלוט עליהם לנצח, תיתפס כבעלת משמעות עמוקה. ואם מהלך כזה ילווה בצעדים של היפרדות זוחלת, במקום סיפוח זוחל, הוא עשוי להוציא את היחסים החשאיים עם מדינות ערב לאור, ולשנות את התפיסה כלפי ישראל, במיוחד כשהאינטרסים האסטרטגיים כבר קיימים מתחת ומעל לפני השטח".
מהם תחומי האינטרס המשותף שיכולים לשמש בסיס מעשי לשיתוף פעולה בין ישראל לעולם הערבי?
"יש אינטרסים אזוריים ברורים: התמודדות עם השפעת איראן, ביטחון ימי, שינוי אקלים, ביטחון מזון ומים, בריאות, כלכלה, אנרגיה מתחדשת וטכנולוגיה אזרחית. אוכלוסיית האזור צעירה, מתחת לגיל 35 , ואלה אנשים שמחפשים עתיד טוב יותר. ישראל יכולה לתרום רבות בתחומים אלה, ומדינות ערב רבות רואות בכך ערך אסטרטגי. שיתוף פעולה בנושאים אלו קיים היום אבל יכול להתפתח לאין שיעור, אם ישראל תאותת שפניה לכיוון של הסדר מדיני עם הפלסטינים. בהיעדר איתות כזה, גם האינטרסים המשותפים ביותר עלולים להתפספס".
אם היית מייעצת לישראל לבחור כיוון אסטרטגי אחד כלפי העולם הערבי – מה הוא היה?
"הכיוון האסטרטגי שישראל צריכה לבחור מול העולם הערבי הוא שילוב של הסברה, פיוס ויוזמה – לא להסתפק בפעילות תקשורתית או ביחסים ביטחוניים־ממשלתיים בלבד. הניסיון עם מצרים וירדן מראה כי יחסים פורמליים אינם מספיקים. ישראל צריכה לאותת ברצינות על כוונה לסיום הכיבוש ופתרון הסכסוך, תוך הכרה ביוזמות כמו יוזמת השלום הערבית, כמובן תוך שמירת האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל והבהרה של הצרכים הישראלים במיוחד לאחר ה-7 באוקטובר. מהלכים חד־צדדיים – כמו הרחבת ההתנחלויות או סיפוח – והצהרות שמשמיעים פוליטיקאים בחוסר אחריות, רק מרחיקים את האמון. שיח מכבד ושותפות אסטרטגית אמיתית, לצד מסר ברור של רצון להסדרה, יכולים להחזיר את האמון ולהעמיק את היחסים עם מדינות האזור. הייתי גם מייעצת להקשיב יותר למה שאומרות רבות מהמדינות הערביות סביבנו ולזהות שילוב אינטרסים רחב וכן את הנכונות שלהם לעשות הרבה יותר לעזור לנו בהתמודדות עם הסוגיה הפלסטינית מאי פעם. לצד סיכונים שכולנו חוששים מהם במיוחד לאחר ה-7 באוקטובר יש המון הזדמנויות שנאמרות ומתבטאות באופן ישיר ועקיף".
לעומת זאת, מה המחיר של המדיניות הקיימת?
"אם ישראל תתמיד בהתנהלות המבוססת רק על פחדים וכוח – מבלי להפגין אחריות אזורית, הבנה לצרכי השותפות שלנו או חזון – היא עלולה להחמיץ הזדמנויות אסטרטגיות של ממש. בעבר העולם הערבי התנגד נחרצות לישראל, אך יוזמת השלום הערבית ביטאה שינוי – מעבר ל"כן, בתנאי". כיום יש חלונות של אפשרות: חולשת איראן ובעלי בריתה, שינוי בסוריה ובלבנון, ואינטרסים אזוריים משותפים. שיח מדיני שאינו מתפתח או אינו מממש את הפוטנציאל – הוא החמצה מסוכנת. המחיר של עיוורון תודעתי אינו רק מדיני, אלא אסטרטגי: החמצת בריתות, בידוד אזורי, ואובדן ההזדמנות לשנות את כללי המשחק. ההזדמנויות קיימות – לנו נותר לממש".