אט אט, ובקצב שבו אבוקדו קשה כמו אבן מבשיל, המחאה מתוודעת לזרמי העומק המדיפים של ישראל
המחאה נגד ההפיכה המשפטית הולכת ומבססת את עצמה כמחאה הגדולה בתולדות המדינה וגם ככוח פוליטי וחברתי שלא ראינו פה מעולם. אבל המחאה לא רק בולמת מהלכי חקיקה אנטי-דמוקרטיים – ככל שהיא מתקדמת, משבוע לשבוע, כך מעמיקה ההבנה שלה אודות הסוגיות הנוספות שנפקקו במכסי ביוב לאורך השנים, אלה שהובילו לסירחון הנוכחי. כך מתחוור גם הקשר בין אותן סוגיות מושתקות לבין הניסיון לשנות את האיזון המתקיים בין הרשויות.
הסינדרום הזה מתקיים לא רק במחאה הזאת, אלא ביחס לכל מחאה שמצליחה להאריך ימים – עם הזמן, המוחים מתמקצעים ומעמיקים בסוגיות השונות, בהקשרים, בסיבות, ולא פחות בפתרונות. חשוב להדגיש, כל ההכרה הזאת לא צונחת מייד כמו מניפה של פתיתי שלג צחורים, אלא היא ממתינה לרוח הנכונה, לגל הנכון, לזמן הנכון.
לא תצאו מאיתנו בלי דוגמאות:
למשל, הכיבוש. כן, אקיבוש. כשהמחאה רק חיממה מנועים, מפגינים בודדים בתל אביב הניפו את דגל פלסטין, ולבשו חולצות עם איור של פרופ' ישעיהו ליבוביץ', ובתגובה זכו לקריאות בוז ורקיקות של טבק גולמי לעוס מצד חברי אחים לנשק. לכן הוקם הגוש נגד הכיבוש – קבוצת ארגוני שמאל שמוחה יחד וכבשה מצידה את פינת הרחובות קפלן-לאונרדו דה-וינצ'י. והנה, ככל שעובר הזמן, גם המתונים שבמוחים מתחילים להבין את הקשר שבין השלטון הצבאי מעבר לקו הירוק לבין הניסיון להחליש את מערכת המשפט, כך שהרשות המבצעת לא תיתקל בבלמים. וכשהציבוריות הישראלית מלאה בדמויות מלבבות כמו איתמר בן גביר וחנמאל דורפמן, שמראות לישראלים רבים איך הם לא רוצים להיראות, הכיבוש, שהפך לסוגיה הכי לא רלוונטית מאז כישלון שיחות קמפ-דיוויד אי שם במעבר למילניום, חוזר להיות נושא חם.
למשל, יחסי חרדים-חילונים. סיסמאות כמו "שוויון בנטל" רצות במרכז הישראלי כבר משנות השמונים (יותר ממפלגה אחת רצה על הטיקט הזה), אבל נראה שהמחאה הביאה לנקודת רתיחה את הקונפליקט החילוני-חרדי.
היום, זה כבר ברור שמה שהיה לא יהיה, וביום שבו יעבור חוק הגיוס, שמשווה בין מעמדם של תלמידי תורה למעמדם של חיילי צה"ל, האדמה תרעד. אז אולי מדיניות הממשלה וצה"ל ביהודה ושומרון מעוררת אדישות אצל רוב הישראלים כבר שנים ארוכות; ואולי חלקנו נחיה בשלום עם התרככות הדמוקרטיה שלנו; אבל שאנחנו וילדינו נצא פראיירים?
הנה כי כן, כל עוד המגזר החרדי הסתפק באצבע, המחנה הליברלי מימין ומשמאל לא התרגש. אבל ברגע שמנהיגיו ביקשו את כל היד וגם התגייסו לרפורמה המשפטית, הגב של הגמל מחשב להישבר.
והעניין הוא שגם החרדים עצמם מבינים את זה. אמנם לא נראה אותם דורשים ד-מו-קר-טיה ברחובות קפלן בזמן הקרוב, אבל בעיתונים החרדיים "יתד נאמן" ו"המודיע" כבר נכתב בגנות הרפורמה, מתוך חשש שהקורבן הראשון שלה יהיה הציבור החרדי, שייאלץ רחמנא ליצלן להתגייס או לצאת לשירות אזרחי.
ובתוך כל זה – חמישית מאזרחי המדינה הם מוסלמים או נוצרים. ברגע שהתחלנו להעמיק בקרב אחד, הבנו שהוא למעשה שלוחה נוספת של עוד עשרות קרבות אחרים. התקדמות המחאה פותחת מכסה ביוב נוסף – שתחתיו נמצאים חמישית מאזרחי המדינה – אלה זוכים (לא ממש) ביחס שונה מצד המדינה רק משום שנולדו לא יהודים. הם אמנם מיוצגים פוליטית, אבל אפילו מחנה המרכז שמאל לא מקבל אותם כשותפים פוליטיים. הפשע משתולל, אין תכנון, אין משרות ממשלתיות, אין מדיניות שמעניקה תקווה וחיבור לסיפור הישראלי. אז אולי הגיע הזמן לראות בציבור הזה הזדמנות גדולה (למשל, בתי ספר שמלמדים בערבית מככבים בראש טבלת הזכאות לבגרות וציוני הבגרות), ולהפסיק לראות בו איום.
ועתה, למסקנות:
- ההוריקן של המחאה פורץ לא מעט מנעולים תודעתיים, שנראו בלתי ניתנים לפריצה (כיבוש/חרדים/ערבים)
- כל מנעול יכול להיפרץ בזמן ובמקום המתאימים, עד שבזמן הנכון הוא נפרץ כמעט מעצמו
- נחישות היא שם המשחק
- אופטימיות לא פחות חשובה