איך הפסקנו לפחד מהעולם, אזרנו אומץ, והתחלנו להזיק לעצמנו
פעם, כך מספרים, דוד בן-גוריון אמר שלא חשוב מה יגידו הגויים – חשוב מה יעשו היהודים. אמירה שנחרטה כמו רישיון לא להיות אהובים. לא צריך לרצות. לא צריך להסביר. אנחנו יודעים מה טוב.
אבל היהודים בארצם למדו לדבר. יותר מדי, אם תשאלו את צוות ההגנה מול תביעת דרום אפריקה נגד ישראל ב״האג״, בה ישראל מתמודדת מול האשמה ברצח עם. הסעד הזמני שהוגש בינתיים הוא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט, אבל מה שבאמת מעניין את בית המשפט הבינלאומי כרגע היא שאלת הכוונה של המדינה כולה. לא רק נתניהו וגלנט על הכוונת. יש פה מוניטין של מפעל ציוני שלם.
אחת ההוכחות המרכזיות לרצח עם שמבקשת התביעה להציג בפני השופטים היא לא פעולה מסוימת או תמרון צבאי – אלא היסוד הנפשי. בשונה מפשעי מלחמה, שיכולים להתרחש גם מבלי שהייתה כוונה מוקדמת, רצח עם מחייב הוכחה כי הייתה כוונה ספציפית להשמיד קבוצה אתנית, גזעית או לאומית.
וכיצד מוכיחים את אותה כוונה? לא רק דרך פקודות רשמיות או מסמכים צבאיים. פעמים רבות, הדרך המעשית ביותר היא באמצעות דברים שנאמרו – בפומבי, ברשתות החברתיות, בתקשורת, על ידי מקבלי החלטות, נבחרי ציבור, קצינים וחיילים.
לא רק הילדים המופרעים של הכהנא
בתביעה שהוגשה להאג, מצורפת רשימה ארוכה של התבטאויות משלל דמויות ישראליות, ובעיקר פוליטיקאים. ולאו דווקא מהספסל האחורי של הילדים המופרעים מבית-ספר "כהנא חי". למעשה, אפשר להתחיל ישר באזרח מס׳ 1, נשיא המדינה, יצחק הרצוג, שאמר: "זו אומה שלמה שם שאחראית. השיח על אזרחים לא מודעים ולא מעורבים הוא לא נכון". שר הביטחון דאז יואב גלנט המשיך לשפוך נפט, כשאמר כי "עזה לא תחזור למה שהייתה. נחסל הכל. שחררתי את כל המעצורים".
בתביעה שהוגשה להאג, מצורפת רשימה ארוכה של התבטאויות משלל דמויות ישראליות, ובעיקר פוליטיקאים. ולאו דווקא מהספסל האחורי של הילדים המופרעים מבית-ספר "כהנא חי"
עד כאן עם אנשי ה״מרכז״. לצידם, מובאות בכתב התביעה של דרום אפריקה עוד שלל התבטאויות של רודפי לייקים ותשומת לב. אבי דיכטר הכריז על ״נכבת עזה 2023״; השר עמיחי אליהו העלה את האפשרות של פצצת אטום על עזה; חברת הכנסת גלית דיסטל-אטבריאן צייצה על "מחיקת כל עזה מעל פני האדמה"; משה סעדה גם הוא קרא ״להרוג את כל העזתים״.
התביעה מרופדת גם באמנים: אייל גולן וקובי פרץ, שכל אחד בתורו קרא מול קהל ״למחוק את עזה מעל פני האדמה״. חרבו דרבו דווקא לא הגיעו להאג, בניגוד למה שניתן לחשוב, גם לא החיילים שצילמו עצמם בבגדים של נשים שכנראה כבר אינן בין חיים, בבתים שהשתלטו עליהם – והעלו זאת לרשת. אבל כל אלה ודאי סייעו לאווירת הג׳נוסייד הכללי שדרום אפריקה מנסה לצייר עלינו.
לו הייתי דרום אפריקאית
אם הייתי פרקליטה דרום אפריקאית והייתי עובדת על התיק הזה, לא היה לי כל כך קשה להוכיח כוונה עם כל החומר הראייתי המפואר הזה. הם עומדים במבחני כמות ואיכות: יש הרבה מהם, הם קוהרנטים, פומביים ומגיחים מכל פינה של הציבוריות הישראלית.
הם עלולים לעלות לנו בשם הטוב של ישראל למשך שנים, לפגוע ביכולת של אזרחים לחיות בביטחון, בפרנסה, בחופש תנועה. ומה כל ההסתה הזו בעצם שירתה? הרי ב-7 באוקטובר המתקפה הברוטלית שעברה ישראל – הדם, ההרס, הטראומה – שירתה את העניין הישראלי יותר מכל דבר אחר. הזכות המוסרית של ישראל להגן על עצמה, הייתה עובדה קיימת ביוניברס, שאין צורך לעבות בהבטחות להשמדת זרע עמלק. אז למה הם דיברו כל כך הרבה, והשפריצו כל כך הרבה שנאה? התשובה כנראה לא מסובכת: כי זה נעים. זו הסיבה שילדים צורחים כשהם כועסים. אבל כל המוזכרים במאמר הזה, עד כמה שידוע לי – היו בגירים בעת ההתבטאויות האלה. אין להם תירוץ.