כבר כמעט 30 שנה שהאמן והאוצר סעיד אבו-שקרה עוסק בהקמת גשרים. המוזיאון שהקים באום אל-פחם משמש כמוקד לדיאלוג בין אמנים פלסטינים לישראלים, מתוך חזון שלפיו אמנות היא כלי להבנה ודו-קיום. עכשיו, מי שהיה קצין משטרה שנים רבות, ונראה כמי שהצליח לצעוד בשיווי משקל על התפר שבין פלסטיני לבין ישראלי, רואה את העולם סביבו מתרסק
"נהרגו לנו 112 אנשים ממשפחת אבו שקרה בחן יונס. ילדים, נשים, גברים. 112! ואני, שגדלתי פה, שהייתי במשטרה ובמשרד המשפטים, שהקמתי את הגלריה כדי לחבר בין קצוות. היום אני כבר מרגיש שהדרך שלי היא דרך לא בטוחה",
לשמוע הצהרה כזו מסעיד אבו-שקרה, זה כמו לספוג אגרוף בבטן.
אבו-שקרה, בן 68, שירת שנים רבות כקצין במשטרה. כבן למשפחת אמנים, נמשך גם הוא לתחום ולמד במכון אבני ובמדרשה לאמנות ברמת השרון. ב-1996 הקים את הגלריה לאמנות באום אל-פחם. בגלריה, מפעל חייו, ראה מרכז חשוב לקידום אמנות ערבית ויהודית עכשווית במקביל לעידוד דיאלוג תרבותי. במשך שנים הוא עוסק בחיזוק הקשרים בין אמנים יהודים לבין ערבים ובמאמציו להשתמש באמנות ככלי לקידום הבנה וחברה משותפת. אבל מאז ה-7 באוקטובר, הוא לא יודע את נפשו.
כפל הזהויות של פלסטיני אזרח ישראל מקבל משמעות חדה במיוחד בימים אלה. כשאתה מסתובב בעולם, באיזו זהות אתה פוגש את האנשים – כישראלי, כפלסטיני, או אולי כמשהו שלישי?
"זו שאלה מורכבת, בגלל שהתקופה מורכבת. אנחנו כבר לא מתעסקים בחיים, אלא בקטסטרופה שמתחוללת. אנחנו רואים מעל מסכי הטלוויזיה הפצצות מסיביות, הורגים ילדים כדי שבן-גביר יחזור לממשלה. זה לא מביא כבוד לאף אחד. אין בזה מעשי גבורה, ואנחנו לא יכולים למצוא בזה שייכות. אדם לוחץ על כפתור, משגר טיל והורג אנשים – אני רואה את זה כמעשה בלתי מובן.
"אני לא רוצה להשוות, אבל אני חרד גם כאשר נהרגים אזרחים באום אל-פאחם על רקע הפשיעה. הממשלה לא מספקת פה את ההגנה שמגיעה לנו. אני אדם שלא חש בטוח במולדתו, בארצו, בעירו. אז איך ארגיש ישראלי?
"אם אני זורק מילה קטנה על מה שקורה בעזה, אני אעצר. ואם אזרוק מילה קטנה כנגד חמאס – אקבל גינוי חריף גם מצד העם שלי. הורגים ילדים, 'כי כל ילד הוא מחבל בעתיד', ואני לא יכול לדבר. למדתי: כשיש קטטה, תתרחק. אל תיכנס להפריד, כי תחטוף משני הצדדים"
"מנגד, אני רואה מה קורה לעם שלי בצד השני. הוא נקטל. מורעב. חסר בית, חסר מים, חסר רפואה. אני לא חושב שאנחנו, כיהודים או כערבים, מצליחים ללקק את הפצעים ולבנות משוואה מסוימת שתגדיר את התחושות שלנו בתוך המקום הזה. מה שקורה הוא קטסטרופה. אני מרגיש מפוחד, בהלם, חסר הגנה. אני מרגיש שמי שאני עובד איתו שנים יכול להתמוטט כל רגע. חברים יהודים רבים שמלוים אותי שנים רבות, חלק מהם זזו פתאום ימינה. משהו נסדק בתוך המדינה, ואני לא יודע איך להגדיר את זה עכשיו. אני לא יודע אם אנחנו יכולים להגדיר את עצמנו".
האם אתה מרגיש שאתה נדרש "להסביר" את עצמך ואת הזהות שלך יותר מאחרים – במיוחד כאשר שישראל נתפסת כיום, במקומות מסוימים בעולם, כמדינה שמבצעת פשעים נגד האנושות?
"כשרואים ילדים נהרגים ומתפוצצים באוויר, אנשים נוטים לצד הפלסטיני בכאב שלהם. הם מזדהים עם הקטסטרופה שמתחוללת שם. כשהרגישו שיש סיכוי לשלום, אנשים הרגישו יותר ישראלים, וכשיש מלחמות כאלה נוטים להזדהות עם הצד החלש".
העולם, ברובו, מוקיע את ישראל על הדרך שבה היא מנהלת את המלחמה. איך גל ההוקעה הזה משפיע עליך?
"יש לי ילדים בחו"ל, בגרמניה ובקנדה. שניהם לא יגידו שהם ישראלים, אלא שהם פלסטינים. הם בפירוש מזדהים בחו"ל כפלסטינים. כאשר הם מציגים דרכון ישראלי – הם מסבירים שהם פלסטינים בישראל.
"שניהם יוטיוברים, ולאחד מהם יש יותר מ-1.2 מיליון עוקבים. הם אומרים: זה רק הדרכון שלי. השייכות שלהם היא לצד החלש, הנכתש. הבן שלי שחי בגרמניה וסיים תואר שני באדריכלות, חווה תמיד מפגשים של יהודים וערבים בבית. הוא גדל על בית שמכניס אורחים, בית שהעברית נשמעת בו תמיד. מעולם לא היה מעורב פוליטית. אבל ביום שהיו ההפגנות בירושלים, מה שהיה העילה לפרוץ מבצע 'שומר חומות', הוא עלה על אחת מפסגות ההרים, שם על ראשו כאפייה פלסטינית והניף דגל פלסטיני.
"נלחמים בנו. אני, כפלסטיני-ישראלי, רואה איך הימין מקצין. פעם הם חיפשו סיבות כאשר הם דיברו על 'להרוג את הערבים'. היום הם כבר אפילו לא צריכים סיבות. המתנחלים בגדה המערבית – ושם לא היה 7 באוקטובר – שורפים בתים וכלי רכב.
"אני מרגיש מפוחד, בהלם, חסר הגנה. אני מרגיש שמי שאני עובד איתו שנים יכול להתמוטט כל רגע. חברים יהודים רבים שמלוים אותי שנים רבות, חלק מהם זזו פתאום ימינה. משהו נסדק בתוך המדינה, ואני לא יודע איך להגדיר את זה"
"איך האירועים משפיעים עליי? איך ואיפה לא. אני קם בבוקר עם כאב, מסתובב ביום עם כאב והולך לישון עם כאב. אם אתה אומר מלה – רודפים אותך. אני לא יודע אם אצליח להציג עבודות בעתיד במוזיאון, כי מוזיאון הוא אמירה. ואמירה מביאה לרדיפה. אולי יעצרו אותי? צריך לתת לאמנים להתבטא. אבל אני רוצה גם לייצר עתיד של דיאלוג. למזלי, התחלתי לעסוק בזה לפני 30 שנה. אם לא הייתי מתחיל בעבר, אין סיכוי שהייתי מתחיל היום. אני ממשיך בדרך הזאת כדי לתת הזדמנות".
אולי גל ההוקעה העולמי הוא טוב?
"ישראל נמצאת בשכרון כוח. יש לה גיבוי מארה"ב, אז עכשיו היא כמו ילד מפונק שמותר לו לעשות הכול, אבל לא מודע לסכנות. הסכנות הן לא רק פיננסיות, הן מוסריות. אני רואה ברשתות החברתיות חיילים שהיו בעזה, ובשבילם לדרוס אנשים עם טנק זה מובן מאליו. אז איך, כשיהיו אזרחים, הם יתנהגו עם הציבור הערבי? עם הבית? אפילו עם המשפחה שלהם? האצבע הופכת קלה על ההדק. מה זה שכרון הכוח הזה? אם הייתי יהודי הייתי מתבייש. סבתא שלי אומרת – עדיף ללכת לישון כשאתה עשוק, ולא כשאתה עושק. כשאתה עשוק אתה יכול ללכת לישון בשקט, כשאתה עושק, אתה צריך לדאוג".
הפוליטיקאים והציבור היהודי אומרים שהביקורת כלפי ישראל היא אנטישמיות.
"כל אחד שאומר מילה לא טובה הוא אנטישמי. אני שמי, הערבי הוא לא שמי? מותר להרוג ולחסל, אבל לא למתוח ביקורת. כשאתה נמצא בשכרון כוח אדיר כזה, אתה כבר לא מוכן לקבל ביקורת".
בשבעה באוקטובר, האם חשת בושה?
"מה שעשו החמאס זה מעשה שלא ייעשה. כולם מגנים, כולם מבינים שזה מעשה שלא ייעשה. הפלסטינים בישראל מתנגדים לזה. אבל אחר כך התחושה שלי הייתה – ישראל היתה צריכה להיתפס בחוכמתה, ואם להגיב, אז באופן מוגבל. להושיט יד לשלום. לו היתה עושה את זה, הייתה קונה את כל העולם. היום, כשישראל במצב של הרס מוחלט של עזה והכל ברשתות החברתיות, מצבה כמובן אחר".
האם זה נכון לומר, שהציבור שאליו אתה שייך נמצא בין הפטיש לבין הסדן – הפלסטינים מאשימים אותו שהוא ישראלי, היהודים מאשימים אותם שהם פלסטינים?
"הפלסטינים בישראל אחרי ה-7 באוקטובר תפסו את עצמם מאוד חזק. הם לא יצאו לרחובות, לא הלכו להפגין ולא הביעו דעה. הם כיבדו את המקום שמלקק את פצעיו, הבינו שיש מצב קשה שבו צריך לשמור על איפוק. אם כבר מישהו העז להגיד מלה, הוא נעצר, נכבל, וצולם על רקע הדגל. עצרו אנשים שכתבו פוסט לפני שנתיים על עזה או על משהו דתי שלא הובן. קודם כל פיטרו אותם, השפילו אותם, ואחר כך החזירו אותם לעבודה. חיים בפחד. אמרו לי: 'תקום ותדבר. אם לא תדבר, איך אדע שאתה לא תומך ב-7 באוקטובר? אם אתה לא מגנה, אין לך זכות קיום'.
"אני בתווך בין פלסטיני לבין ישראלי. כשיש רוח מאוד חזקה, אני מוריד את הראש שלא להיפגע. חלק מהציבור היהודי רוצה לראות אותי מפגין יחד עם היהודים ויוצא כנגד פלסטינים. אם אני זורק מילה קטנה על מה שקורה בעזה, אני אעצר. אז אני לא יכול לגנות את מה שקורה בעזה, כי אעצר. הורגים ילדים, 'כי כל ילד הוא מחבל בעתיד', ואני לא יכול לדבר. אני לא רואה עצמי נכנס למשחק הפוליטי הזה. למדתי: כשיש קטטה, תתרחק. אל תיכנס להפריד, כי תחטוף משני הצדדים".
איך אתה תופס את הקריסה התדמיתית של ישראל בעולם?
"זה שהעולם מגיב על מה שהוא רואה, זו תגובה טבעית. הבן של נתניהו משתלח בכל דבר שזז, כי פינקו אותו. כך גם המדינה מתנהגת. בית הדין הבינלאומי מאיים במעצר, וממשיכים להשתלח, כי הם מרגישים שיש להם כוח ומנדט לעשות מה שרוצים".
למה יוביל גל הביקורת?
"להשפלה של ישראל. להמשך בידוד. אם הפנאטים בממשלה ימשיכו להוביל, האנשים הטובים והשפויים ימשיכו לעזוב. כשאני יוצא לחו"ל, אני רואה מה היחס לישראל. שואלים אותי מאיפה אני, ואם אני עונה 'ישראלי', אני רואה איך מסתכלים עליי.
"אצלנו, באום אל-פאחם, משפחות פשע מוקצות: לא מדברים איתן, לא מתעמתים איתן, לא מתחתנים איתן, לא באים במגע ולא אומרים שלום. זה אצלנו במיקרו. ובמאקרו, כך העולם יתייחס לישראל. מקום מוקצה, שלא רוצים קשר איתו. הבידוד של ישראל ימשיך להיות בכל העולם ואנשים שחוו את הדברים האלה ימשיכו להוקיע את ישראל".