״זה לא עניין של שמאל וימין, זה עניין של חיים ומוות״, אמר דני אלגרט, אחיו של איציק אלגרט ז״ל. ״זה לא ימין, זה לא שמאל, זה ישר!״ אמר שורד השבי אלי שרעבי. ״זה לא פוליטי, זה אנושי״, נכתב באחת מאלפי המודעות שיצאו ממטה החטופים בשנתיים האחרונות.
ובכל הסיסמאות האלה, כדרכן של סיסמאות שטוענות ש-X מסוים אינו Y, מה שמתגלה הוא שאותו X הוא בדיוק נמרץ Y, כלומר זה בדיוק עניין של שמאל וימין, וזה הכי פוליטי שיש.
המאבק לשחרור החטופים סימן עוד קונסנזוס שנגרס בקיטוב הנורא שעוברת החברה הישראלית. עד השבעה באוק, שרר קונסנזוס בציבור שלא משאירים שבויים וחטופים מאחור, גם אם מדובר בטיפוסים מפוקפקים (עיינו ערך אלחנן טננבוים); מהשבעה באוק, המאבק לשחרורם הפך להיות של המחנה הליברלי ברובו, ואין מדובר רק בתחושות בטן – הסקרים לאורך המלחמה גילו, כי ככל שרמת הדתיות עולה וככל שהתמיכה במפלגות הימין עולה, כך ההתנגדות לשחרור החטפים עולה. ולמי שהיה עוד ספק, אז קריאות הבוז הספונטניות בכיכר החטופים הבהירו מעל לכל ספק, שכיכר החטופים שייכת לאופוזיציה, והימין לא רצוי שם.
עוד לפני השחרור האחרון, מטה החטופים נקרע בין כוחות שונים, אולי משום כך הקמפיין שלו היה סוג של פשרת אמצע, והוכתר אצלנו ככישלון מהדהד (42 חטופים חיים, שהיו יכולים להיות איתנו היום, נהרגו בשבי). כבר לאורך הדרך התגבשו מחנות בקרב קרובי החטופים, זה שהיה קרוב לממשלה, כמו פורום גבורה, שתעדף את המשך המלחמה על החזרת החטופים; וזה שאתגר את הממשלה, שאמנם לא התאגד באופן רשמי, אבל נציגתו הבולטת היתה עינב צנגאוקר ויהודה כהן.
אלא שאז שוחררו החטופים החיים, ובאה המציאות והוכיחה שאפילו בזמן השמחה הגדולה, החטופים נשארו עניין של שמאל וימין. ועכשיו, ומתוך תשוקתו של כל צד לקחת בעלות על חזרת החטופים, אימץ כל צד את החטופים שמתאימים ומחמיאים להשקפת עולמו.
וכך ביבי ושרה בחרו לבקר דווקא בבילינסון, שם אושפזו חטופים שמשפחותיהם לא היו ביקורתיות במיוחד כלפי הנתניהוז, כולל צביקה מור, אביו של החטוף איתן מור, מייסד ויו״ר פורום תקווה. ואילו ב״הארץ״ ראיינו את טל קופרשטיין, אבא של החטוף בר קופרשטיין, כמו שלאורך המלחמה הובאו בו הקולות של ליאת אצילי, או יהודה כהן, עינב צנגאוקר, או בני משפחת ליפשיץ מניר עוז.
וכך, עוד פיסת אתוס מכונן הושלכה לפח האשפה.
