הפסטה באמת מזכירה נודלס. האם היא אכן הגיעה אלינו מהמזרח הרחוק כאשר מרקו פולו נתקל בה במסעותיו? לא בדיוק
הסיפור לפיו הפסטה הגיעה למערב על בסיס קשרי מסחר עם ארצות אסיה, בשיירות גמלים אינסופיות שחוצות אט-אט את דרך המשי המפרכת, נראה מאוד הגיוני. מה זה הגיוני, במשך שנים הוא אפילו היה חלק מתוכנית הלימוד בבתי ספר בארה"ב. המשי הגיע מהמזרח. הפורצלן הגיע מהמזרח. אז אולי על הדרך הסוחרים אכלו נודלס, אהבו – והביאו אותם מערבה? ויש אפילו הצגה עוד יותר רומנטית של הסיפור, לפיו ההרפתקן האיטלקי מרקו פולו בעצמו ובכבודו הוא שייבא את הפסטה (ואת הלזניה, לפי חלק מהסיפורים) ממסעותיו אצל המונגולים.
ומה האמת? בואו נגיד שאם תזרקו את הסיפור הזה למעלה, הוא לא יידבק לתקרה. כאשר מרקו פולו עשה את דרכו מזרחה – אם אכן היה קיים, גם זה לא בטוח – האיטלקים כבר הכירו את הפסטה מזה כ-400 שנה. מי שהציג אותה לאירופה היו הערבים, שכבשו את סיציליה במאה ה-9 וזרעו בה שדות של חיטת דורום. זן החיטה הקשה ועתיר הגלוטן הזה, הוא שאפשר ייצור של אטריות בשלל צורות וגדלים, מקוסקוס ועד לדפי לזניה. אז איפה ומתי נולד הסיפור על מרקו פולו?
לאמריקאים יש רומן ארוך עם הפסטה. הם הכירו אותה כבר במאה ה-18, והנשיא ואיש האשכולות תומס ג'פרסון אפילו הגדיל לעשות וייבא לעצמו מכונת פסטה איטלקית כאחרון הפודיז. בזיכרונותיו, ג'פרסון לא כתב "פסטה" אלא השתמש בביטוי הגנרי העממי "מקרוני". וכך גם דורות של אמריקאים אחריו. ואז, ב-1929, ביקש "איגוד יצרני המקרוני והאטריות האמריקאי" לשדרג את מעמד המקרונים מפחמימה עממית למשהו מעט יוקרתי יותר – פסטה. וכך, נוסחה והומצאה האגדה (הדי מגוחכת, יש להודות) על אחד מחברי המשלחת של מרקו פולו, אדם ששמו ספגטי, שיום בהיר אחד נתקל בנערה סינית יפה, מסתורית ונוגה, שהכינה מול עיניו המשתאות אטריות ארוכות.
את הסיפור החצי מבושל הזה איגוד יצרני המקרוני והאטריות פרסם במגזין שהוא ערך והפיץ באותם ימים. הסיפור תפס, והשאר היסטוריה. כלומר היסטוריה מומצאת. לסיכום: הטכנולוגיה אולי השתנתה, אבל מסתבר שכבר לפני 90 שנה היו קיימים בברנז'ה סטוריטלינג והפצה בניוזלטר.