אחרי שכבר כמעט שכחנו, גילינו מחדש את הקסם שיש בקיבוצים ובקיבוצניקים
לאורך עשרות שנים היו מי שדאגו לטפטף במידות מתחלפות של עצימות אמירות כנגד הקיבוצניקים. זה קרה, כאשר הקיבוצים החלו להיתקל בקשיים כלכליים רבים, שאיימו על קיומם. הניסיון החברתי המרתק הזה, שמשך את עיני העולם, נכשל במבחן התוצאות. מתוך כ-265 קיבוצים שיש כיום בארץ, רק כ-45 הם שיתופיים. הרוב מופרטים בצורה כזו או אחרת, מה שרק מושך עוד ביקורת מסוג חדש: מה פתאום הפכתם לבעלי נדל"ן יוקרתי, חיים לכם בווילות עם נוף?
עכשיו, כאשר כולנו ראינו מה קרה למי שיושבים על קו הגבול וספגו הרעשה לאורך שנים, איך נלחמו עד מוות כדי להציל את יקיריהם, איך הם מתארגנים כדי לבנות את עצמם מחדש, אנחנו כבר פחות רואים כאן וילות ופריווילגים ואוכלוסייה מתנשאת ומנותקת, כפי שהיו מי שטפטפו לנו. אנחנו רואים את הסבתות. קשוחות כסלע. צוחקות מול פני הנוחבה. חוזרות מהשבי בגיל 85, על הרגליים. אנחנו רואים קהילות חזקות וגמישות, שאיש לא ישבור אותם – לא החמאס, ולא הממשלה. מגיע להם שנעריץ אותם.