קו מפריד עליון

אותך, אישית

לאחר שנים של התנהלות מקצועית מופקרת, רשתות החדשות הטראמפיסטיות מתעוררות להנגאובר קשה והטאלנטים שלהן נדרשים לתת את הדין. כשתותחי הפייק רועמים גם במערכת הבחירות שלנו, כדאי ללמוד מזה משהו

במשך ארבע שנותיו הסוערות של דונלד טראמפ בבית הלבן, בעוד שחלקים גדולים מהעולם מביטים מהצד בלסתות שמוטות מתדהמה, היו גם מי שהצטרפו אליו בשקיקה לנסיעה ברכבת השדים. טראמפ היה נהג הקטר שהלהיט את הדוד בעוד ועוד פחם. רשתות התקשורת מהצד הרפובליקני של המפה והטאלנטים הגדולים שלהן היו הנוסעים שנתלו החוצה מהחלונות עם בירה ביד, צורחים בהתלהבות בגרונות ניחרים. זה היה כיף כפי שרק השתחררות מכל רסן אפשרי יכולה להיות כיף. וזה גם היה – לשיטתם – חכם עסקית. בארה"ב, כמו אצלנו, מנהלים בעסקי המדיה נוטים לקבל החלטות כשהם מצטנפים בפינת החדר מאימת "אבל העם אוהב את זה".

אחד מרגעיו הגדולים והכעורים של העידן התקשורתי הזה היה הסיקור של טענותיו של טראמפ כי הבחירות "מזויפות". תהליך ההצבעה וספירת טפסי ההצבעה שונה ממדינה למדינה בארה"ב, ובחלק גדול מהן נעשה שימוש במכונות ספירה של שתי חברות גדולות: דומיניון וסמארטמטיק. כתבים, פרשנים, טאלנטים, כולם סיפרו, בלי למצמץ, שהמכונות מאפשרות זיופים, שאפשר להתחבר אליהן מרחוק ולמחוק היו-כלא-היו קולות כשרים, או שהמפעילים זרקו חבילות שלמות של טפסים. ובהתאם לתפיסת ההפעלה שאנחנו מכירים היטב גם מישראל, הדיווחים המומצאים הודהדו באמצעות מערך של תומכים מושבעים אנושיים ורובוטיים, טענות "משתיקים אותנו" וכל הטוב שהטראמפיזם העניק לעולם.

עידן הטראמפיזם (שהעולם יחיה איתו בשנים הבאות, למרות שלכאורה האיש ירד מהבמה) הוליד כמה וכמה תפיסות שניסו לעצב מחדש את הדרך שבה תקשורת חדשות קלאסית אמורה לעבוד. למשל, שאין אמת אחת. יש את האמת שלי, ויש את האמת שלך. "זאת האמת שלי", מה שהיה לינגו מגוחך מעולם סדרות הריאליטי, השתלט בבת אחת על תחום עיסוק שעל פניו, האתוס המקצועי שלו אמור להיות מציאת האמת האחת המזוקקת. האמת שלי יכולה להיות קשקוש שהמצאתי הרגע. או קונספירציה מטורללת שראיתי שמישהו ריטווט. עכשיו זו האמת שלי, מה תעשו לי. אתם מנפנפים בידיים וזועקים בפנים אדומות מזעם שאני ממציא ושזה לא נכון? אוקיי, זו דעתם. זו האמת שלכם. ואם גרמתי לכם לצאת מהכלים, זה רווח נקי שלי.

והיתה גם החבלה הצינית באיזון העדין חדשות-דעות. הוויכוח על הגבולות המטושטשים בין השניים מתנהל עשרות שנים, ונוגע לכל מדיום, מפרינט ועד דיגיטל. יש מי שיגידו שהעירוב הזה לא יכול שלא להתקיים, שהרי גם שיקולי העריכה הבסיסיים ביותר – "מה אני מפרסם ומה אני לא" – הם בעצם "דעות". ולא רק מה אני מפרסם, אלא איך אני מפרסם. אם אני מהצד השמאלי-ליברלי של המפה, אסקר סיפורים על סבלם של מבקשי מקלט שמיטלטלים בין הגלים בסירות קטנות, ואין מושיע. אם אני מהצד הימני-שמרני של המפה, אולי אתעלם בכלל מסיפורם של מבקשי המקלט. אבל אולי גם אבחר לספר על מסתננים בלתי חוקיים שמסתערים על אירופה גלים-גלים, באין מפריע. בעידן הטרום-טראמפי, לא היה לאיש ספק שבשני המקרים, הדיווחים יספרו לנו על עובדות: יש אנשים שנמלטו מארצותיהם בסירות, וזה מתועד ומצולם. העובדות היו עובדות, המסגור היה המסר.

בעידן טראמפ, כלי התקשורת המצדדים בו קיבלו היתר להחריב את הסדר הישן הזה. אבל הם לא בדיוק החריבו: בעצם, הם לקחו את העקרונות וההבנות הישנים, והשתמשו בהם בצורה מעוותת, מתוכננת וצינית. מותר לשדר דיווחים מופרכים, ללא בדיקה, ללא בדל של ראיה שתומכת בטענות שלך – ואז לומר "יש יותר מאמת אחת, אני רק משקף אמת של אנשים שחושבים אחרת ממך", או "אההה, חשבת שזה דיווח חדשותי? מה פתאום, טיפשוני, אלה היו רק הדעות שלי".

ואז הבחירות היו וחלפו, וחילופי השלטון בוצעו למרות ההסתערות על הקפיטול. בשקט המוזר שהשתרר פתאום לאחר השתתקותו והשתקתו של מבוע הציוצים כתום השיער, נשמעו פתאום שני בומים. בהתחלה זו היתה דומיניון, ואחריה, ממש באחרונה, סמארטמטיק. תביעות לשון הרע שהגישו השתיים כנגד רשת פוקס וכנגד שורה של טאלנטים שלה, אישית, מסתכמות בארבעה מיליארד דולר. פוקס מיהרה לשלוח הביתה את אחד מכוכביה הבולטים, לו דובס. רשתות ימין הפחות מוכרות ניוזמקס ואמריקה ניוז, שמסומנות בימין האמריקאי ככוח עולה לאחר שפוקס אכזבה ושברה מעט למרכז (הכל יחסי, כמובן) כבר קיבלו מכתבי אזהרה, והן כנראה הבאות בתור. בצעד נואש הן שידרו הודעות חרטה כמעט ביזאריות, שבהן הודו כי דיווחו טענות לא מבוססות ולא בדוקות. אפשר לטעון, שדומיניון וסמארטמטיק לא הפגינו אומץ, כשהמתינו עד שהאבק ישקע והשלטון יתחלף – ורק אז תבעו. אבל מצד שני, אפשר לראות במהלך שלהן חלק מהחזרה לנורמליות שארה"ב כל כך מחפשת אחרי הסחרחורת מרכבת ההרים של טראמפ. בעולם החדש-ישן הזה, עובדת חיים מאוד פשוטה עושה קאמבק: אתם מדווחים שקרים בלי כיסוי? אופס, כנראה שתחטפו על תביעה ותשלמו על זה. כנראה שיש לכם אחריות על מה שיוצא לכם מהפה.

מה שמביא אותנו אל חופיו המזרחיים של הים התיכון. למרבה האימה, יש מי שמשעתקים בישראל בלי למצמץ את שיטות הקמפיין של טראמפ (מבחן התוצאה פחות מרשים אותם, כנראה) וכך, לא הרבה זמן אחרי יריית הפתיחה של הבחירות, כבר החלה הפצה של אזהרות מפני זיופים בקלפיות, כולל קמפיין השחרה על יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט עוזי פוגלמן, וניסיונות מתוחכמים להשתלט על ועדות הקלפי ועל צוות סופרי הקולות במעטפות כפולות. זה נראה שאנחנו רק בתחילת הדרך, ושהטינופת האמיתית תתחיל לזרום בימים האחרונים של הקמפיין, כולל האיומים המוכרים של הסתערות על בית הנבחרים, מה שנקרא בעברית: "די-ניין על בג"צ". נותר רק לדמיין מי יהיה אצלנו זה עם הקרניים.

התביעות האישיות של טאלנטים ברשתות האמריקאיות, אמורות לגרום למסר להיקלט בכמה אנטנות גם פה בישראל. אנטנות של גורמים פוליטיים, אבל בעיקר אנטנות של גופי חדשות שהתמכרו ל"שיטת האיזון" המפוחדת, שבמסגרתה הם חשים צורך עז להושיב חרטטן בכל אולפן.