קו מפריד עליון

אגדות רוק למכירה

בזמן משבר הקורונה, בגיל 70+, בפסגת קריירה שממנה אולי אפשר רק לרדת – מה אפשר ללמוד מהבחירה של כוכבי מוזיקה אגדיים כמו ניל יאנג, בוב דילן וסטיבי ניקס, למכור את זכויות היוצרים על מאות השירים שלהם דווקא עכשיו

"רק אהבה יכולה לשבור את ליבך", אמר פעם ניל יאנג. קשה להסביר את התחושה, אבל הלב קצת נשבר כשמגלים שיאנג, מוזיקאי אהוב ומוערך, סמל איכות, מכר מחצית מהבעלות (ולפיכך את השליטה) על שיריו לחברת השקעות בשם "היפנוזיס", שמצאה דרך לעשות כסף ממוזיקה בלי לעשות מוזיקה. 1,180 שיריו יהפכו ל"מוצר בשוק", שהמשקיעים יחליטו אם הם רוצים נתח מהם. 150 מיליון דולר יאנג מקבל תמורת האקזיט.

הוא לא לבד. יאנג, בן ה-75, מצטרף כעת למהלכים דומים שעשו לאחרונה בוב דילן בן ה-79, סטיבי ניקס בת ה-72 (המוזיקאית וסולנית "פליטווד מאק), ודיוויד קרוסבי בן ה-79, חברו של יאנג ללהקה המיתולוגית (עם סטילס ונאש).

למה זה עצוב?

נכון יותר לשאול קודם למה זה שמח. מדובר בחבורה אגדית שגאווה עבור כל אחד מהם להשתייך אליה, שמתקרבת לגבורות. הכישרון שלהם הוכח והסב אושר למעריציהם עשרות שנים. אף אחד לא יעז להאשים מי מהם בהתפשרות על האומנות שלו לטובת כסף (כי הם לא התפשרו), ומכירת הזכויות עכשיו לא תפגע במסלול הקריירה שלהם. מה ששלהם שלהם. הם יודעים מה טוב להם וגם למשפחותיהם, שלא יצטרכו לעסוק בסוגיות מייגעות וסבוכות כמו טיפול בקניין רוחני. שיהיו בריאים.

בחזרה לעצוב – הם לא היו עושים זאת, אלמלא הקריירה והיצירה שלהם הייתה, כמעט לגמרי, מאחוריהם. רק בשלב הזה, הם מוכנים לשחרר מלפיתתם, למכור את התוצרים למרבה במחיר, וליהנות מהפירות. יתרה מכך, נראה שהקורונה נכנסה בין השיקולים, וזה בוודאי עצוב. מוזיקאים שהיו פעילים בשנות ה-70 עד ה-90, נהנו מזמן אמת מאפיק הכנסה יציב של מכירת אלבומים וסינגלים (שהתפוגג בהדרגה ב-2 העשורים האחרונים), ואילו היום ברור לוותיקי התעשייה, אבל גם לאומנים הצעירים, שרוב הכסף מגיע מהופעות. לבני ה-70 פלוס בואך 80 – הסיכוי לחזור לבמות לתקופה משמעותית אינו גבוה. סיבה עצובה, שהזכירה להם שזה הזמן להתעסק עם כסף, כמו אבנים שהיו בטוחות שיתגלגלו לנצח, והתגלגלו לכתוב צוואה. עוד סיבה להתעצב היא שהשינוי הזה מוציא מידיהם חירויות לא מבוטלות, למשל, ניל יאנג היה ידוע כבררן ביחס לשימוש מסחרי ופוליטי ביצירותיו (הוא תבע את טראמפ, שלא יעז להשתמש במוזיקה שלו בעצרות פוליטיות, זוכרים?), ומכאן והלאה, הערכים שלו לא יקבעו.

והכי חשוב – למה זה חכם. העלייה בשימוש בסטרימינג, הביאה לתעשייה מודל שאפשר "לכמת", ולכן, לדעת רבים, מעולם לא הייתה תקופה טובה יותר להשקעה בשירים. הפופולריות נמדדת. לכל אדם, ולכל מוצר, יש מחיר, שעשוי להשתנות.
נראה שגיל הזהב הוא באמת הזמן המתאים ביותר של אגדות המוזיקה להפיק זהב מ"לב הזהב" שפרסם אותם בצעירותם. סביר להניח שהקטלוגים שלהם נמצאים בשיא שווים. אחיהם הצעירים, המעריצים והמעריצות מדור ה"בייבי בום" (ילידי 1946 – 1964), רובם עדיין בסביבה, בעלי השפעה והון עצום. דור ה-X בחלקו שותף להתלהבות, אך דור ה-Y כבר פחות, ודור ה-Z ישאל "סליחה, מי?". עוד חילוף דור – ומי יודע מה יקרה לשווי היצירות.

עוד שיקול ששווה לחשוב עליו, ובוב דילן כמשל: האם האומן המבוגר בכלל מחובר עדיין באופן אישי ליצירה מהתקופה הצעירה שלו? אולי הפרידה היא בכלל לא קשה, מאדם אחר שפעם היית. בחירה מושכלת.

ההפך ממושכל קרה לטיילור סוויפט, שבנסיבות סבוכות ובגיל צעיר מדי ויתרה על זכויות ההקלטות שלה – עוד לפני שהיא ידעה מה היא שווה ואיך להגן על הקניין של עצמה. סבל רב נגרם לה מהפרשה. אז באיזה גיל אפשר להתחיל? כל אחד יחליט, אבל התשובה, חברים, נישאת לה ברוח.

Photo: Dena Flows | creativecommons.org/licenses/by-nc-nd/3.0/deed.esn | Edited by Unik