אנחנו מספיק מבוגרים כדי לזכור את התמונות מהקניונים העצומים של דובאי ואת הדריפטים בדיונות; את האופוריה הישראלית והנהירה למדינות המפרץ אחרי החתימה על הסכמי אברהם; את הימים שבהם ישראל נראתה כמו סיפור הצלחה מובהק — קשוחה, חכמה, יעילה, עם מקום של כבוד בזירה האזורית. היום, כל זה נראה רחוק. העולם הערבי מביט בישראל אחרת: מפולגת, מסוכסכת, מונהגת בידי אדם שכבר לא ברור אם הוא מושך בחוטים או נמשך אחריהם. עשור של בניית קשרים בעמל רב תלוי עכשיו על חוט השערה, מאוים בידי מלחמה שאין לה סוף ומשבר פנימי שאין לו תחתית.
שיחה עם ד"ר מיכל יערי, מומחית למדינות המפרץ ולסעודיה בפרט, מגלה כי מלחמת חרבות ברזל והמשבר החוקתי מבית לא רק ריסקו את תדמיתה של ישראל כלפי פנים, אלא גם גרמו לשחיקה דרמטית במעמדה מול העולם הערבי.
ד"ר יערי, כיצד השפיעה המלחמה על התדמית של ישראל בעיני העולם הערבי?
"המלחמה פגעה קשות בתדמית של ישראל בעיני העולם הערבי.
בטחונית, מכה אנושה לתפיסה הערבית הרואה את צה״ל ואת ארגוני הביטחון הישראלים ככל יכולים. מתקפת ה-7 באוקטובר חשפה את כשל הקונספציות, ואת ההסתמכות המוגזמת על יכולות צבאיות שלא עמדו אל מול אתגרי המציאות. אמנם המבצעים הייחודיים של ישראל בעומק האויב במהלך המלחמה, לצד הפגיעה המדויקת באתרים באיראן, תרמו לשיקום מסוים של תדמיתה ההרוסה — אך גם אלה לא יעמדו לה אם תיגרר למלחמת התשה מתמשכת מול עזה.
נתניהו מתואר כמנהיג עייף, נתון במאבקי הישרדות פוליטיים, המתקשה לאחד את עמו ומתקשה עוד יותר להציע חזון אמין לעתיד. במקום לשדר כוח, הוא משדר חולשה — ובמזרח התיכון, החולשה היא חטא שאין עליו מחילה
מוסרית, הצבא הישראלי נתפס כמי שמבצע פשעי מלחמה על בסיס יומי, חייליו כמי שפוגעים באוכלוסייה חפה מפשע ללא הבחנה. תמונות של הריסות ומוות מילאו את עמודי החדשות הערביים, הטמיעו את הנרטיב של ישראל כמדינה נטולת רסן. גם כאשר ישראל לא הייתה אחראית ישירה לאסונות, היא נושאת את האשמה. דברי הסתה שנשמעו מתוך הקואליציה הישראלית, דוגמת הקריאות להפצצה גרעינית בעזה, הדליקו את התבערה הרגשית כלפיה.
מדינית, החלה הידרדרות ברורה ביחסי ישראל עם מדינות ערב – גם עם אלו שהיו שותפות להסכמי שלום קיימים או מתהווים. הצהרות מצד שרים על כיבוש מחודש של עזה ודרום לבנון, ביטול הלגיטימציה של ירדן, ודיבורים בלתי אחראיים על טרנספר מרצון, החיו מחדש את הדימוי של ישראל ככוח אימפריאליסטי תאב גבולות. לצד זה, הולכת וגוברת תחושת ניכור – ישראל נתפסת כמי שמזלזלת בגלוי באינטרסים הלאומיים של שותפותיה".
איך תופסים מנהיגי מדינות ערב את התהליכים הפוליטיים והמשטריים העוברים על ישראל?
"מנהיגי מדינות ערב והתקשורת הערבית עוקבים בדריכות אחר התפרקותה האיטית של ישראל מבפנים. ישראל של ימי 'הסכמי אברהם' — מדינה שנתפסה כחזקה, מאוחדת, מנוהלת ביד בוטחת — נראית היום אחרת לגמרי: שסועה, מתוחה, מתקשה להגדיר לעצמה כיוון ברור.
ההפיכה המשטרית, המחלוקות העמוקות בין הרשויות, התמוטטות האמון הציבורי — כל אלה אינם נעלמים מעיני מקבלי ההחלטות בעולם הערבי. נתניהו, מי שנחשב בעבר לאדריכל הסכמי הנורמליזציה, מוצג היום כמי שאיבד שליטה, שבוי בידי קואליציה קיצונית שמכתיבה לו סדר יום.
במקום להיתפס כפרטנר אסטרטגי המסוגל לקבל החלטות קשות, ישראל נדמית יותר ויותר כגורם בלתי צפוי, מונע מלחצים פנימיים, וכזה שמתקשה להבטיח יציבות אמיתית לאורך זמן. במציאות כזו, הנכונות להשקיע ביחסים איתה — פוחתת".
עד כמה לאישיותו של נתניהו יש השפעה על תדמית ישראל ועל יחסיה עם מדינות ערב?
"לאישיותו של נתניהו הייתה תמיד השפעה מכרעת על האופן שבו נתפסה ישראל במרחב הערבי. בעבר, שמו נישא בפי מנהיגים כביטוי לעוצמה פוליטית וליכולת ניהול קשוחה — לעיתים תוך הסתייגות, אך גם בהערכה.
כיום, אותה דמות נתפסת בעיניים ערביות אחרת לגמרי: נתניהו מתואר כמנהיג עייף, נתון במאבקי הישרדות פוליטיים, המתקשה לאחד את עמו ומתקשה עוד יותר להציע חזון אמין לעתיד.
במקום לשדר כוח, הוא משדר חולשה — ובמזרח התיכון, החולשה היא חטא שאין עליו מחילה. כך, כל מהלך מדיני ישראלי חדש נבחן בזכוכית מגדלת של ספקנות: האם יש לו גיבוי ציבורי? האם יש לו יכולת לשרוד לאורך זמן? והאם אפשר בכלל לסמוך על מנהיג שאולי לא יישאר בכיסאו עוד זמן רב?
התוצאה היא פגיעה ישירה בנכונות להעמיק את הקשרים עם ישראל — גם מצד מדינות שכבר חתמו על הסכמים עמה, וגם מצד אלו שהיו על סף חתימה".
באיזו מידה הסכמי אברהם שיקפו הצלחה של פרויקט המיתוג הישראלי?
"הסכמי אברהם לא נפלו מהשמיים. הם נולדו לא רק מתוך אינטרסים משותפים ואויבים חיצוניים, אלא גם על בסיס דימוי — ישראל כמדינה שמציעה ערך: ביטחוני, טכנולוגי, מדעי. י. החיבור עימה נתפס כמהלך משתלם מספיק כדי לספוג גם ביקורת פנימית קשה.
אלא שכעת, בעקבות המלחמה והמשבר הפנימי, התדמית הזו הולכת ומתפוררת. מה שנבנה במשך עשור שלם של מאמץ פוליטי, ביטחוני ותרבותי – עלול לקרוס בתוך חודשים ספורים".
