איך מכניסים הפגנה לתקשורת

באו כמה נשים, הורידו חולצות, הרימו שלטים ומשם הדרך לסערה תקשורתית היתה קצרצרה. גם כשמדובר בפעלול עם שורשים של מאות שנים, לכולם עדיין יש מה להגיד

קיץ 2020 מגלה שחזה נשי הוא עדיין חתיכת עניין, שגם מוכר. כאילו לא עברו 200 אלף שנה מאז הפרסומת ההיא לתפוזינה, ועוד סרט מתיחות לוהט בכיכוב יהודה ברקן ודנוטה קורע את בתי הקולנוע. מתברר שאלפי טורים פובליציסטיים מנומקים היטב לא יצליחו להבהיר עד הסוף למה חזה גברי חשוף לא יעורר בחיים גל תגובות מהסוג שחווינו בעקבות מה שהוגדר כ"מחאת הציצי". יש דברים נסתרים.

 

באו כמה נשים, הורידו חולצות, הרימו שלטים ומשם הדרך לסערה תקשורתית היתה קצרצרה. גם כשמדובר בפעלול עם שורשים של מאות שנים, לכולם עדיין יש מה להגיד: זו הזניה של המחאה? זה מוכיח שהכול מותר בשעות כאלה? מה באמת לגיטימי כדי לעורר דעת קהל? איפה עוברים גבולות הטעם הטוב? והכי חשוב: מה יש ליאיר נתניהו לצייץ על זה? (טוב, נו, לא באמת).

 

אלה שביקרו את המהלך מעורר המחלוקת התעלמו מנתון משמעותי אחד: זה שלהן, זה בא מהן, זו זכותן. אחרי שנים של כיבוש הציצי והחפצתו עד כלות, קמה חבורה של נשים מודעות ואומרת אנחנו מבינות בדיוק מה אנחנו עושות, ודווקא בגלל זה – הנה החזה שלנו, הוא בחוץ, הוא נחוץ, גם הוא כפוף לחוקי המשיכה, וממש בסדר שכך. ציצי הוא בסך הכל ציצי, ואם הוא עדיין מקדם תשומת לב בכיר – היישר לתוך הפרצוף –  למה לא לעשות בו שימוש. זה בטח עדיף על ירי בכינון ישיר לפנים של מכת"זית.