הוא צודק - יוניק | Unik

יוניק היא חברת יחסי ציבור רב-תחומית, אשר עוסקת בקידום מותגים, רעיונות ואנשים, ומשפיעה כך על המציאות, לטובה

unik is an interdisciplinary PR firm which promotes
brands, ideas and people to impact reality for the better

הוא צודק

האם האובססיה של נתניהו כלפי התקשורת מוצדקת?

בואו נניח לרגע בצד את השיטה. הכול ידוע, ואף נאמר בקול: ראש הממשלה בנימין נתניהו הפיל ממשלה בגלל עיתון, ניסה לסובב את החוקים כדי לסגור ערוץ טלוויזיה (10), ולא להקים אחר (תאגיד), ולכאורה גם היטיב לא מעט עם חברו כדי לשלוט באתר אינטרנט. בזה אין חדש, ולצערנו אף אחד גם לא מופתע.

אבל האם האובססיה של נתניהו לשלוט בכלי התקשורת, מכיוון שכולם נגדו וכל מטרתם היא לגרום למפלתו, מוצדקת?

אם נאמין לראש הממשלה, עמותות השמאל מממנות ברגעים אלה ממש אוטובוסים שמסיעים אל האולפנים את רביב דרוקר, אמנון אברמוביץ', נחום ברנע, בן כספית, איל קיציס וליאור שליין. כולם נגדו – החל בפרשני האקטואליה, דרך הכתבים הפוליטיים, תכניות הסאטירה והתחקירים.

בתחילתו של דבר ובסופו של דבר, הכול דימוי – הוא מרים, הוא מפיל, הוא גורם לנסיקה, לדשדוש או לקריסה. ונתניהו מבין את זה יותר מכל אחד אחר.

האם האובססיה של ראש הממשלה לתקשורת במקומה? בהחלט כן. לציבור אין יכולת אמיתית לבחון את יכולת הביצוע של ראש ממשלה, כל ממשלה – אלא אם מדובר במקרי קיצון (תבוסה צבאית, משבר כלכלי קולוסאלי). לכן, הציבור בוחר בדימוי של ראש הממשלה, ולא בראש הממשלה עצמו. לכן, הליכוד כלל לא טרח לפרסם מצע ערב הבחירות האחרונות. למה זה חשוב אם מס החברות יירד או יעלה, אם מחירי הנדל"ן יעלו או יירדו, או אם הרכבת העירונית  תעבור מתחת או מעל האדמה. אם הכול דימוי, אז חשוב לתחזק רק את הפסאדה הנכונה.

הפעולות, ההישגים והכשלונות הם לא יותר מתוצרי לוואי, שעבורם יש רק לרקום את הסיפור הנכון, כך שההישג המסוים מוצג כהמצאת האש, הכישלון נטפל על אחרים, והפעולות הן צינור החמצן שבזכותו אנו נושמים.

איך מתחזקים דימוי? דואגים שסט המסרים יבוא לידי ביטוי בכל מקום שאליו נחשף הציבור. מהפיכת המדיה החברתית, שפרצה ב-2008, הפכה את המשימה הזאת לקלה יותר – שם אין עיתונאי, או עורך, שיסנן את המידע המוגש לו. שם אפשר לפרסם מידע בלתי מסונן, שיאתגר תמיד את המידע שזורם באמצעות סוכני תיווך (תקשורת).

אבל זה לא מספיק, כי התקשורת המסורתית עדיין קובעת את סדר היום. לכן, נתניהו יזם הקמת עיתון וערוץ טלוויזיה שיתמכו בו. לכן, הוא חתר להשפיע או לשלוט בכל אחד מהאתרים/עיתונים/ערוצים אחרים. בכל אחד מהם.

ראש הממשלה נרדף על ידי התקשורת? אולי. אבל אין בזה שום דבר חדש. בואו נלך לאחור, ונעבור על ראשי הממשלה שכיהנו כאן לפני נתניהו (כן, קשה לזכור, אבל היו כאלה):

אהוד אולמרט אולי אותרג על-ידי "ידיעות אחרונות", אבל חטף לא מעט מערוצי הטלוויזיה ומהעיתונים המתחרים. "כולם יודעים שרביב דרוקר הוא כתב החצר של ביבי", היה משפט שאמר אולמרט לפני למעלה מעשור, אחרי שחש נרדף על ידי פרשן ערוץ 10 שסיקר את שלל פרשיותיו.

פרשת "האי היווני" של אריאל שרון נחשפה ב"ידיעות אחרונות". אהוד ברק האשים במשך שנים את "ידיעות אחרונות" שרדף אותו בתחקירים על אסון צאלים; ולאחר מכן גם ב"הארץ" לא עשו לו חיים קלים עם שלל תחקירים וחשיפות. יצחק רבין נאלץ להתפטר בעקבות הפרסום של דן מרגלית ב"הארץ" על חשבון הדולרים של רעייתו בארה"ב. שנמשיך? נשיא המדינה עזר ויצמן נאלץ להתפטר לאחר שיואב יצחק חשף את העברות הכספים מהמיליונר היהודי אדוארד סרוסי, שנועדו לטיפול בבנו הפצוע.

ה"רדיפה התקשורתית" לא נגמרת רק בראשי הממשלה – אריה דרעי נכנס לכלא בעקבות סדרת התחקירים של מוטי גילת ב"ידיעות אחרונות". אותו עיתון פרסם גם על הטיוח של שמעון פרס אחרי שבנו יוני הרג בשוגג חייל, וחשף את גניבות הכספים מעמותת "מצעד החיים" של שר האוצר אברהם הירשזון.

הרשימה ארוכה, וכוללת ראשי ממשלה, נשיאים, שרים וחברי כנסת – כולם זכו לתחקירים וחשיפות לא נעימות מהתקשורת. המשותף לכולם הוא אחד – כולם עברו עבירות פליליות, כולם ניצלו את מעמדם או את שמם כדי לקבל טובות הנאה כאלה ואחרות. כולם חטפו, ובצדק, מעיתונאים שעשו את מלאכתם נאמנה.

נתניהו הבין מנסיונו משנות התשעים ומנסיונם של ראשי ממשלה אחרים, שגם יתוש מזמזם יכול להפוך לתהום עמוקה, שעלולה להוביל לישימון. הוא הבין יותר מכל אחד אחר, שהשפעה של ידיעה רעה, תחקיר מכאיב, או ביקורת נוקבת, עולה על מאות אייטמים חיוביים.

לכן, הוא הבין, ובצדק, שיש לשלוט במדיה כולה, לחלוש באופן הרמטי על כל צומת  תודעתי, ולסמן, לתייג ולנהל קרב חורמה מול כל התנגדות עיקשת, עד אחרון המעוזים הנצורים.

העניין הוא, שהוא לא מבין (ואולי הבין), שהדרך הנכונה לרקום את הדימוי הנכון היא באמצעות פעולות נכונות, רקימת הסיפור הנכון אודותן ורתימת מעגלי תמיכה.

הוא השתכר מכוחו, ואולי הפראנויה השתלטה עליו, עד שהיה משוכנע שרק באמצעות שררה, אדנות, ומנופי לחץ הוא יגייס את התמיכה המיוחלת. או-אז, לפעולות כבר אין משמעות. או-אז לשכנוע כבר אין משמעות. או-אז, כל הפעולות היו כשרות בדרך למטרה. או-אז, הכוונות הטובות הפכו לרעות, והן אלו שאולי יובילו אותו  לגיהנום (כלא חרמון?).